עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / הגנה על ההתיישבות

שיתופי - חדשני / הגנה על ההתיישבות

מאת אורי הייטנר, 8/11/2010

 

על  התנועה הקיבוצית והמושבית לעמוד בראש המאבק למען קבלת החוק המתיר ליישובים קהילתיים לבחור את חבריהם

 

על פי התקשורת הישראלית, מדינת ישראל מצויה היום תחת מתקפה פשיסטית וגזענית מבפנים, שנועדה להחריב את הדמוקרטיה הישראלית ולהמירה במדינת אפרטהייד. "המתקפה הפשיסטית" מתבטאת בראש ובראשונה בשורה של הצעות חוק "גזעניות", המונחות על שולחנה של הכנסת. האמת שונה במקצת. או אם לדייק יותר - האמת הפוכה.

 

מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה קשה על עצם קיומה, אליה מתלווה מתקפה אנטי ("פוסט") ציונית קשה מבפנים, היוצרת דה-לגיטימציה לכל דבר ציוני במדינה. הצעות החוק המושמצות, הן בסך הכל ניסיון להתגונן מפני המתקפה הזאת. לא תמיד דרכי ההתגוננות ראויות, לא תמיד הן חכמות, לעתים הן מגושמות וגסות, אבל אין להתבלבל - החוקים הללו אינם הבעיה שלנו, אלא ניסיון להתמודד עם הבעיה האמיתית.

 

***

האם באמת האנטי ציונים בתוכנו הם קבוצה המסוגלת להוות איום על המדינה? הרי מדובר בקומץ שולי שבשולי. נכון, מדובר בקבוצה זעירה, אולם משקלה הציבורי אינו משקף את גודלה, ועיקר האיום שבה, נובע מן העמדות האסטרטגיות שהיא תופסת בתקשורת, בתרבות ובאקדמיה. אולם הבעיה העיקרית אינה האנטי ציונים, אלא ציבור רחב מאוד בישראל, הרחוק מאנטי ציונות, ציבור אזרחים חיובי ופטריוטי לעילא ולעילא, הנופל ברשת ההסתה האנטי ציונית, בשל נטייתו לעבור לדום כאוטומט, כאשר הוא שומע סיסמאות בשם הדמוקרטיה, הנאורות והליברליזם ולהתייצב לדגל כאשר מעמידים מולו דחליל של "פשיזם" ו"גזענות", כביכול. למרבה הצער, מדובר בציבור רחב למדיי, שבמקום לבדוק את הסיסמאות הללו באופן ביקורתי, הוא מתייצב, כיוון שכאשר הוא שומע את קול הלמות התופים, "זה  עושה לו את זה". וכך, ציבור ציוני ופטריוטי רחב, מסייע, שלא בטובתו, למתקפה האנטי ציונית מבפנים, ולדה-לגיטימציה למדינת ישראל מבחוץ.

 

וכך, כשהצעת חוק (מיותרת בעיניי) הדורשת ממתאזרחים להוסיף להצהרת נאמנותם למדינת ישראל (היהודית והדמוקרטית) את המילים המפורשות - "יהודית ודמוקרטית", מוקעת כהצעה "גזענית ופשיסטית" - ציבור רחב ששמע את תרועות החצוצרה קפץ לדום, בלי לחוש שהוא נותן יד למי שבעיניהם מדינה יהודית ודמוקרטית, פירושה – מדינה גזענית, כלומר שהוא הופך כלי שרת להסתה אנטי ישראלית.

 

וכך, הגורמים האנטי ציונים מנסים ואולי אף מצליחים להשתיק שיח ביקורתי על הדרת הציונות והציונים ממרחבים שלמים באקדמיה הישראלית. די בשימוש בשפה אורווליאנית, שבה הביקורת היא "רדיפה מקארתיסטית" וההדרה היא "חופש אקדמי", כדי שסתימת הפיות תוצדק כ"הגנה על הדמוקרטיה ועל האקדמיה".

***

הדוגמה האחרונה, היא המתקפה נגד התיקון לחוק הנוגע לקליטה ביישובים קהילתיים. מי שהיכרותו עם החוק היא באמצעות התקשורת, יהיה משוכנע שהכנסת עומדת לחוקק חוק האוסר מגורי ערבים בגליל, ולכן מדובר בחוק גזעני שנועד ליצור אפרטהייד ושאר סיסמאות שווא נבובות. האמת היא שמדובר בחוק, המאפשר ליישובים קהילתיים בני פחות מ-500 איש לבחור את חבריהם על פי התאמה חברתית. כל מי שחי אי פעם ביישוב כזה - בקיבוץ, במושב או ביישוב קהילתי קטן, יודע שאי אפשר לקיים קהילה ללא יכולת לבחור את חבריה. יישוב קהילתי בונה את עצמו סביב צביון ייחודי, ואם לא יבחר את החברים המתאימים לצביונו - לא יוכל לקיים את הצביון הרצוי לו. כל מי שחי ביישוב קטן, יודע עד כמה גדול כוחו של חבר אחד לגרום לנזק כבד לקהילה כזאת.

 

כל יישוב דחה פניות של עשרות ומאות מבקשים להצטרף אליו, ומספר הערבים שנדחו הוא לבטח הרבה פחות מאחוז אחד מן הפונים. אבל אלה העובדות, וממתי העובדות מעניינות את האנטי ציונים? מבחינתם, עצם העובדה שיישוב מגדיר את עצמו יישוב יהודי, ומגדיר את צביונו כציוני - היא סיבה להלחם בו, לפגוע בו. זאת האמת על המתקפה נגד הצעת החוק.

 

נשאלת השאלה - מה קרה פתאום? למה צריך פתאום לחוקק חוק כזה? האם עצם חקיקתו אינה מהווה פרובוקציה?

 

הצורך בחוק הוא בהגנה על ההתיישבות מפני המתקפה. הרי יכולת הקהילה לבחור את חבריה הייתה קיימת מאז ומתמיד, והסיבה לכך שלא היה חוק בנדון, היא שלא היה כל צורך לחוקק את המובן מאליו. הצורך בחוק, נובע מהמתקפה נגד ההתיישבות  הציונית בכלל, ונגד ועדות הקבלה בפרט. למרבה הצער, פסיקות של בית המשפט העליון, נתנו תוקף משפטי למתקפה, שחייב את חקיקת המגן.

 

האם אני מנסה לרמוז שבית המשפט הוא אנטי ציוני? חלילה. אין לי כל פקפוק בציוניותם של השופטים. הבעיה היא, שפסיקות בית המשפט הן א-ציוניות. כלומר, הן אינן אנטי ציוניות, אך אינן לוקחות בחשבון את השיקול הציוני. לא רק את השיקול הציוני - גם את השיקול הקהילתי. למרבה הצער, שיח הזכויות המשפטני ליברלי, שהשתלט על בית המשפט העליון, אינו לוקח בחשבון את אינטרס הציבור, את האינטרס של קולקטיב, את האינטרס של קהילה. השיח הזה מתייחס רק לפרט וזכויותיו. וכך, כאשר אדם מבקש להתקבל ליישוב ונדחה, ועותר לבג"ץ, בית המשפט העליון אינו מתעניין בשיקולי היישוב שדחה אותו. מבחינתו - מדובר באזרח הזכאי למגורים ואם הוא קונה מכספו בית, אין זכות לאחרים למנוע זאת ממנו.

 

כך, בית המשפט העליון הופך כלי שרת בידי מי שמנצל את הלקונה בחוק כדי לקעקע את ההתיישבות היהודית. אם המחוקק לא יסגור את הפרצה הזאת, אנו עלולים למצוא עצמנו בפני אינתיפאדה משפטית, שנועדה להרוס את מפעל ההתיישבות הציוני.

***

העובדה ש-132 שנים לאחר הקמת פ"ת עלינו לחוקק חוק שיאפשר התיישבות יהודית, היא מחפירה. אבל היום, כאשר "ייהוד הגליל והנגב" הוא מילה שאינה פוליטיקלי קורקט ואסור אפילו להגות אותה, והלקונה בחוק מאפשרת לסתום את הגולל על ההתיישבות היהודית, אין מנוס מחקיקת מגן. 62 שנים אחרי הקמת המדינה הגיעה השעה לחוקק חוקה שתעגן את צביונה של ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, ובכלל זה את מחויבותה של המדינה להתיישבות יהודית. כל עוד אין חוקה כזאת, יש להגן על ההתיישבות באמצעות חוקי מגן, דוגמת החוק המדובר.

 

מן הראוי שהתנועה הקיבוצית ותנועת המושבים יעמדו בראש המאבק למען קבלת החוק, למען ההגנה על ההתיישבות והציונות.

 

ההתיישבות הציונית הקימה את המדינה. מדינה המניפה ידה על ההתיישבות הציונית, היא גולם שקם על יוצרו.

    

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
8/11/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו