עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלים שוות

מלים שוות

אברהם שרון, 7/11/2010

 

חיטה

שנה אחר שנה, עונה חולפת, עונה באה. החיטה - בעונתה - צומחת שוב, אבל אריסים מעבדים את השדות שבהם היא צומחת - עובדי-קבלן, תאילנדים שקטים כשתיקה. האיכר המצמיח לנו לחם הוא עובר זר. אדמה משוגעת? לא. אנחנו, שזנחנו אותה, שוויתרנו על בעלות עליה, משוגעים.

 

כספומט

היא עמדה מאחוריי בכספומט. הרגשתי את הבל השום שלה בעורפי, בנחיריי. בחיי. היא נשמה בכבדות, מתנשפת. כשסיימתי להוציא את השטרות, זזתי טיפה ופתחתי את הארנק. עכשיו תורה. היא לא זזה. היא עמדה והביטה בי, עיניה נעוצות בארנקי. לא ידעתי מה אני אמור לעשות. לפתע, מבועתת, שאלה אם אני יכול לתרום לה "משהו לשבת". סגרתי את הארנק ופתחתי את הלב. שלפתי מהכיס מטבע של חמישה שקלים. היא הודתה לי בספר התורה ובקלף של חסד ששימש לה כמניפה. עד היום אני מרגיש את הבל השום שלה מאחורי הגב. הוא דבק בי ככתם. הוא לא יורד בכביסה. הוא יושב לי על המצפון, מייסר. האם עשיתי עמה חסד? האם היטבתי את מצבה בנדבתי או הרעתי אותו? צדקה לא תציל ממות. ספק אם היא תציל מבושה ומחרפה, מכלימת הכבוד האבוד.

שוחחנו מעט על הא ועל דת. היא אמרה שבעלה הבטלן רושש וזנח אותה לאנחות, לגורלות. "החיים לא צודקים". אמרה, וצדקה עד כאב.

 

קריאה בקפה

לאישה בקפה היה חיוך עדין, יפה. היא המתיקה קפה וסודות עם גבר. מוכר? זר? "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת" כתב המשורר. בחצי אוזן, כמאמר הקלישאה, שמעתי אותה מכערת את האווירה בקיבוץ שלה ומעכירה אותו. "מה אני אגיד לך", אמרה, " הקיבוץ היום זה כבר לא קיבוץ". בן השיח לגם טיפה." אז מה זה כן?" תהה. "הלוואי שהייתי יודעת", נאנחה. הם ישבו סביב שולחן קטן, פינתי, דיברו מלים שיפות להן שתיקה ושתקו שתיקה שיפות לה מלים. הגבר אמר לה לאחר שתיקה ממושכת "לא רק הקיבוץ זה לא מה שהיה פעם, הכול זה לא מה שהיה פעם". לאישה בקפה היה חיוך מריר, רפה.

 

ממלכת הלילה הקיבוצי

נוכח חשיפת מקרי אונס, לכאורה, שנעשו בקיבוץ בצפון, שב אצל לא מעט בנות בקיבוצים שונים - חלקן המתגוררות גם בבגרותן בקיבוצן וחלקן עזבו אותו - פצע הלילה הקיבוצי. הסיוטים שותתים זיכרונות מפלצתיים. לאחר שנים של שתיקה מאונסת הן מתפוצצות ומספרות על אודות המעשים הנתעבים שעשה בהן, לכאורה, מי מחברי הקיבוץ ששימש בתפקיד שומר לילה.יש מי שעבורן היה הלילה ממלכת האופל. בחינת הלינה המשפחתית רק על פי הזיכרונות המרים של מי שהיו בהן קרבנות של סוטים עושה עוול ל"שיטה" כולה. היו לילות, אני אותם זוכר, שבהם בסופת ברקים ורעמים היינו, כל הילדים שהתגוררו בחדר החמישי, קמים ומתחבקים באמצע החדר, גם כדי שלא יהיה לנו קר וגם כדי שלא נפחד לבד במיטה, בחושך. 

  

נכתב בתאריך
7/11/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו