עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מחאה צודקת (ועוד איך)

מחאה צודקת (ועוד איך)

מאת אלעד הראל, 1/11/2010

 

מוסדות פיננסיים שחולצו בכספי המדינה מחלקים בונוסים לבכיריהם, בעוד העובדים נדרשים לקצץ בתנאיהם הסוציאליים. אז למה שלא יתקוממו? תגובה לאורי הייטנר

 

במאמרו 'סוציאליזם חמורי' מבקר אורי הייטנר את המאבק העממי בצרפת נגד הרפורמה בפנסיה ומעלה על נס את העבודה המודרנית. אני רוצה להצביע על טעות בפירוש התיאוריה הסוציאליסטית ובניתוח המאורעות הפוליטיים באירופה שמעמידה את ביקורתו של הייטנר בסימן שאלה.

 

מהות העבודה היא שאלה שחוזרת ועלה בהגות הסוציאליסטית מראשיתה. חלוקה שוויונית של פירות העבודה הייתה עקרון מנחה אצל רוב הסוציאליסטים, אך מה עם העבודה עצמה? האם היא סבל שצריך לצמצם או שהינה מהות החיים האנושיים?

 

מרקס בכתביו המוקדמים, שהתפרסמו בקובץ 'כתבי שחרות', דרש לבטל את העבודה המנוכרת ואת מערך ההתמחות שבבסיס חלוקת העבודה הקפיטליסטי בכדי לשחרר את כוחות היצירה האנושיים הגלומים בעבודת האדם. המשמעות של ביטול העבודה במובן המרקסי הינה ביטול המימד המשעבד בתהליך העבודה, מה שיבטל את ההפרדה בין עבודה לפנאי ובעצם ירחיב את העבודה לכל שעות הפעילות האנושית.

 

עם התפתחותו כהוגה כלכלי, סוציולוגי והיסטורי וכניסתו לזירה הפוליטית הממשית שינה מרקס את עמדתו כלפי העבודה. בכרך השלישי של הקפיטל ובכתבים נוספים מאותה התקופה הוא קבע שתהליך התפתחות התעשייה לא מוביל לביטול העבודה המנוכרת ומערך ההתמחות. כיוון שתפקידה של פעולה פוליטית ממשית הינה לעצב את המציאות הקיימת ולא להמציא מטרות "נשגבות", הוא קבע כי מטרת הפוליטיקה הסוציאליסטית הינה לצמצם את שעות העבודה ולהגדיל את שעות הפנאי. השתתפותו של מרקס בהתארגנויות פוליטיות של הפרולטריון יכולה להוות המחשה לתזה זו, שכן לא ניתן היה לשכנע את הפועלים להתארגן למען מטרה ערטילאית כמו ביטול העבודה המנוכרת, שהיא בעצם הרחבת העבודה לכמעט כל זמן הפעילות האנושית.

 

כך או כך, מרקס הפילוסוף או מרקס הפוליטיקאי, שניהם מותחים ביקורת חד משמעית על העבודה במערך הקפיטליסטי, ומכיוון שצרפת של ימינו איננה קיבוץ גדול, ועבודה שאיננה מנוכרת רחוקה מרוב האנשים העובדים בעולם היום, ברור שהמאבק נגד העלאת גיל הפרישה לפנסיה הינו ראוי מכל נקודת מבט סוציאל – דמוקרטית.

 

הייטנר טוען לזלזול בערך העבודה, אך יש טענות נוספות כנגד המחאה הצרפתית והתמיכה בה. טענה מרכזית היא הצורך בהתגייסות החברה להבראת המשק. בכדי להתייחס לטענה זו צריך לבחון אותה מנקודת מבט פוליטית מעט יותר רחבה. רובן המכריע של מדינות המערב, ובכללן צרפת, בחרו להוציא את המשק הלאומי שלהן מהמשבר הכלכלי שפרץ לפני כשנתיים באמצעות הזרמת מיליארדי דולרים כמענקי חירום למערכת הפיננסית ולמרות זאת הושארו מערכות אלה בידיים הפרטיות במקום לפעול על-פי התיאוריה הקפיטליסטית שאין מתנות חינם - אם אתה נותן כסף, אתה מקבל את השליטה. מעשה זה אישר את הביקורת עתיקת הימים של איגודי עובדים ברחבי העולם שכאשר המעסיק הפרטי מרוויח הוא אינו משתף ברווחים, אך כאשר הוא מפסיד העובדים צריכים להיכנס לתהליך "הבראה וייעול".

 

כעת, כשהמוסדות הפיננסיים יצאו מכלל סכנה ומחלקים בונוסים לבכיריהם והמדינות נמצאות בבעיה סביב הגרעון, בוחרים הפוליטיקאים לפנות לעובדים, לקצץ בתנאים סוציאליים, לחסל את מדינת הרווחה ולהפריט שירותים בכדי לכסות את הגירעונות. זאת במקום לפנות לבעלי ההון במגזר הפרטי ולדרוש תמורה בעד המתנה שקיבלו לפני כשנה. התמורה יכולה להיות למשל מיסים וניתוב השקעות ההון על-פי מערך עדיפות לאומי.

 

המאבק העממי המתרחש בימים האלה בצרפת ובאירופה כולה הינו מאבק על מדינת הרווחה. מאבק זה לא התרומם במדינת ישראל בין השאר כתוצאה מכשלים באותה תנועת עבודה שאותה הייטנר מהלל. אחת ההשתקפויות האידיאולוגיות של כשלים מבניים אלו הוא קידוש העבודה במקום קידוש מעמד העובדים. וראוי שנלמד זאת כעת, כאשר אנחנו בעיצומו של תהליך בניית הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית מחדש.

 

הכותב הוא חבר קבוצת מפרש, רכז מעגל הקבוצות ופעיל בכוח לעובדים

 

נכתב בתאריך
1/11/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו