עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאחר מאה שנים

לאחר מאה שנים

מאת אלישע שפירא, 27/10/2010

 

למרות הרגשתם של רבים מבינינו, שהקיבוץ והתנועה סיימו את תפקידם, עדיין הכל פתוח. הרשות נתונה, ליחיד ולציבור, לקיים את הדרך האלטרנטיבית, את היחד ואת הייחוד

 

בין אירועי שנת המאה ליסודה של דגניה, נחנך גם הצריף המשוחזר באום-ג'וני.

 

זה הצריף ההיסטורי, שכולנו זוכרים מתמונות הבראשית, עם הצעירים, עוטי החולצות הרוסיות והשמלות הארוכות, על מדרגותיו הציוריות.

 

לאחר שמזכיר התנועה ונשיא המדינה התייצבו על מדרגות הצריף המשוחזר, כמו הצעירים מהתמונות, פתח מנחה האירוע בשרשרת תודות וברכות לכל מי שעזר במפעל השחזור: "תודה לקרן הקיימת לישראל ותודה לסוכנות היהודית, תודה למועצה לשימור אתרים ולמועצה האזורית, למשקי עמק הירדן ולכל מי ששכחנו להזכיר אותו, לכל מי שסייעו להקים מחדש את הצריף", אמר בפאתוס ובהדגשה חגיגית המנחה.

 

עמדה לידי מזכירת אחד הקיבוצים ואמרה בפליאה: "תראה כמה גופים גדולים וחשובים צריכים לחבור ביחד כדי לשחזר צריף אחד, שהקימו לפני מאה שנים, עשרה צעירים, חסרי ניסיון וחסרי כל".

 

בנוסח שונה אבל דומה בכוונתו, אמר פעם מאיר תלמי ז"ל, שהיה ידוע בכינויו "יודקס": "כאשר היינו חסרי כל כמעט, כאשר חילקנו את הביצה בארוחת הבוקר לשניים, העזנו לייסד מפעלים תנועתיים, כלכליים, חינוכיים ותרבותיים אדירים". המשיך ואמר: "העלינו על הקרקע עשרות קיבוצים מדי שנה, הקמנו את הקואופרטיבים המשותפים, יסדנו את הארגונים האזוריים, את מחלקות התכנון והבניה, את הסמינרים להכשרת מורים, את מוסדות החינוך, יסדנו הוצאות ספרים, עיתונים יומיים, כתבי עת ושבועונים, הקמנו להקות מחול ותיאטרון, מקהלות ותזמורות, מועדונים לתנועות הנוער ומועדוני תרבות, אולמות למופעים וגלריות לאמנות. ואילו היום, כאשר אנחנו גדולים ומבוססים, אנחנו מחסלים, מוכרים ומפרקים, כל מה שנועד לרוח, לתרבות וליצירה, להשפעה ולתרומה ייחודית לחברה". מאז שנאמרו הדברים הנוקבים והקשים הללו, עברו כבר מספר שנים.

 

"כשתאלם תרועת הפסטיבלים" ויושלמו חגיגות המאה, יהיה עלינו להחליט האם הייתה זו מסיבת סיום, או שהיה זה ציון דרך לעתיד. האם הייתה זו פרידה חגיגית מתנועה שסיימה את דרכה, שהגיעה שעתה לצאת לפנסיה, או שיהיה זה ציון דרך נוסף "בדרך ארוכה", כמאמרו של מאיר יערי. האם נפרוש לנוח בסוף הדרך כדי להתרפק בנוסטלגיה מתקתקה על עברנו המפואר, או שנמשיך לקיים ולפתח את המפעל הייחודי שלנו. האם נהיה מובילים ומחפשי נתיבים חדשים לחיים ראויים במאה העשרים ואחת, או שנהיה (כתנועה וכקיבוצים) עוברי בטל הניצבים בצידי הדרך. האם נהיה קוטב מוסרי מנוגד לתרבות שבמרכזה הסגידה ל"אלוהי השוק והממון", או שנזדנב אחר חברת הפערים ההולכת ומשתלטת על כל חלקה בביתנו עד ש"נהיה כמו כולם".

 

למרות הרגשתם של רבים מבינינו, שהקיבוץ והתנועה סיימו את תפקידם, עדיין הכל פתוח. הרשות נתונה, ליחיד ולציבור, לקיים את הדרך האלטרנטיבית, את היחד ואת הייחוד.

 

לא "כמו פעם", ולא מתוך דבקות במסגרות ובכלים שהיו נכונים לזמנם, צריך לעשות זאת. צריך ונכון לעשות זאת נכון להיום. מתוך התלבטות כנה, בפתיחות ובתעוזה של מחפשי דרכים ומפלסי נתיבים חדשים. נתיבים אל האדם ונתיבים עבור האדם והחברה. צריך לבחור בשילוב רב העוצמה של שמירת "ערכי הליבה" שלנו, יחד עם פתיחות ונכונות לחדש את כל השאר. חלילה לנו מליפול לפח השילוב ההפוך. השילוב של שמרנות חברתית וארגונית, שעיקרה "להיות כמו כולם", יחד עם "גמישות" אין סופית בכל הקשור לערכינו, עד כדי וויתור מלא על "המצפן הערכי" שלנו.

 
למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
27/10/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו