עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אנשים ללא זולת

אנשים ללא זולת

מאת עזרא דלומי, 26/10/2010

 

הסדר הניאו-ליברלי יצר אדם המרוכז בעצמו, הדואג לעצמו, שזולתו מכביד עליו. כשקצת קשה עם בן/ת הזוג - מפריטים את המשפחה; כשקצת קשה עם הקיבוץ - מפריטים את "המשפחה המורחבת". אין בתודעה פתרון אחר. ניסיון להבין מדוע תומכים בהפרטה גם מי שעומדים להפסיד ממנה

 

אחד התוצרים המובהקים של תהליך ההפרטה הוא השינוי בחלוקת ההכנסות. זה נכון לחברה הסובבת, ובוודאי שזה נכון לקיבוץ. מחברה שוויונית, או כזו שהיו בה פערי הכנסות שוליים, הופך הקיבוץ, בעקבות ההפרטה, לחברת פערים שבה מעטים מקבלים הרבה, ורבים מקבלים פחות; לעתים, הרבה-הרבה פחות.

 

התוצאה הזו יכולה להסביר - לא בהכרח להצדיק - מדוע לרבים משכבת המנהלים יש עניין בהפרטת הקיבוץ. חוץ מטיעונים על התאמה לעולם הסובב, התייעלות, על כללי השוק ועל הצורך לטפל ב"פרזיטים", זהו מהלך ששכרו בצידו.

 

אלא ששכבה של מנהלים, בעובי כזה או אחר, לא הייתה יכולה להוביל את ההפרטה אלמלא הייתה זוכה לתמיכה משמעותית מן המעמד שמתחתיה – מאלה שיקבלו פחות. והיא אכן זכתה לתמיכה כזו, אם להתייחס לעובדה שכשני שלישים מן הקיבוצים הופרטו. אכן, בחלקם נעשה הדבר תוך שימוש במסע לחצים והתשה, אך ברובם הגדול זה נעשה בהתאם לכללים. זה מה שרצו החברים.

***

שלל נימוקים יש למי שעומד "לקבל פחות" לתמוך בהפרטה: ישנה התקווה לקבל יותר, הרי הובטח שהמצב ישתפר ואולי גם בחלקי ייפול משהו מזה; ישנו החשש, אמיתי או מדומיין, מפני עזיבת "החזקים" - אחד לא מעביר משכורת, שני רוצה להיות תושב, שלישי מאיים בשנת חופש, רביעי סרבן תורנויות, תהיה אנרכיה; ישנה תסמונת העדר - "כולם עושים ככה" או "ממילא זה יקרה", ולכן חבל לנהל מלחמה שאין סיכוי לנצח בה; ישנם מי שעבורם הקיבוץ הוא יותר בית ופחות דרך. הם באו בגלל מערכת החינוך והשלווה הכפרית, כך שבבוא רגע המבחן ההפרטה נראית כמהלך "נורמאלי". וקיימים, כמובן, המשבר וערעור הביטחון וגאוות היחידה, המזינים תחושה שהכישלון הוא "בשיטה", לא בדרך יישומה.

 

ואולם, מעל לכל הסיבות הללו מרחפת לה סיבת על, שהיא בעיקרה תרבותית. מבחינות רבות אפשר לקרוא לה "רוח התקופה", אלא שחשוב לעמוד על מאפייניה כדי להבין כיצד היא נושבת נגד הקיבוץ ויוצרת את התנאים להפרטתו; וכדי להעריך את מאמציהם של מי שחותרים נגדה וממשיכים, למרותה, בחיי שיתוף וסולידאריות.

 

***

התפיסה הניאו-ליברלית, השולטת במקומותינו זה כמה עשורים, ואשר העמידה את התחרות והעושר האישיים בראש סולם היוקרה החברתי, חוללה מהפכה רעיונית: היא שינתה סדרי עדיפויות, הפכה על פיהם סדרי חשיבות והפרה את האיזון שהיה ביחסים בין הפרט לחברה. היא קידשה את הפרט, עושרו ורצונותיו המיידיים ודחקה מפניהם צרכי חברה, סביבה וציבור. יש אינסוף ביטויים לכך: תמצאו אותם בתכניות טלוויזיה העוסקות בהישרדותו של הפרט והאלהת ניצחונותיו על יריביו, האמיתיים או הווירטואליים; תמצאו אותם בבחירות האקדמיות של הדור הצעיר, המעדיף השכלה ממוקדת הכנסה, בלא השארת מקום להשכלה בתחומים מופשטים; תמצאו אותם בכל האביזרים האלקטרוניים המנתקים את האדם מסביבתו, ממבודדים אותו, ויוצרים סביבות חברתיות מדומיינות, "פייס-בוקיות", שאין בהן מגע אנושי. זהו עולם של תחליפים.

 

הסדר הזה יצר אדם המרוכז בעצמו, הדואג רק לעצמו, שזולתו מפריע לו. במקרה של קושי עם הזולת, הוא מעדיף להתנתק במקום להתפשר ולהסתדר. יש לי חשש - לא מבוסס, אבל נראה שהוא לא מופרך - שהעלייה הדרמטית בגירושים ובפירוקי משפחות, גם היא תוצר של התרבות הזאת. כשבן הזוג קצת "מפריע", כשמשהו לא מסתדר - מזדרזים להפריט את המשפחה. הכל מתבטל מפני ה"אני", הלונְלִינֶס, נטול המחויבות, מכריע את הבְּיָחָדְנֶס. "מיליוני אנשים לבד" שרים "החברים של נטשה" את אבחנותיו של מיכה שיטרית, על חיים שאין בהם מקום ליחד. הסביבה הזו עיצבה תודעה שבה שילוב ידיים איננו סוג של פתרון והפכה את ההפרטה ל"פתרון הטבעי", גם עבור חבר הקיבוץ שלא ירוויח ממנה דבר. נראה שאין לו בראש פתרון אחר. זה הדבר היחיד שהוא מוצא על מדף הרעיונות.

 

***

אי אפשר להתעלם מן התהליך הזה כשדנים במשבר הקיבוץ ובהפרטתו. שהרי קיומו, מהותו ותפיסתו הם אנטי-תזה לתרבות שהתעצבה בעולם הניאו-ליברלי, שבה כל אחד למען עצמו, שבה העושר האישי מקודש וקודם לכל, שבה העדיפות היא לכאן ועכשיו. אי אפשר להתעלם מתהליך התפוררותן של משפחות גרעיניות, כאשר דנים בהתפוררות החיים הקיבוציים, כסוג של משפחה מורחבת. שהרי הקיבוץ מעולם לא היה מבודד מסביבתו, הוא מקיים עימה יחסי גומלין ומושפע ממנה. לכן גם אי-אפשר לדון ב"כישלון השיטה" במנותק מן המהפכה החברתית-תרבותית שעברה על הסביבה שבה פועלת השיטה הקיבוצית. יש ספק אם תהליך התאמתה לחברה הזו - אחד המניעים המרכזיים להפרטת הקיבוץ - תעשה את חיינו לטובים ומאושרים יותר. זה לא "משהו" להידמות היום לחברה הסובבת.

 

***

ולבסוף, על רקע התנאים האלה, ראוי להעריך את מאמציהם של מי שממשיכים לקיים חיי שיתוף, יוצרים שותפויות חדשות ומוכנים להירתם למען הכלל. על רקע תנאי הסביבה הללו, ראוי להעריך את מי ששוחים נגד הזרם, את הצועדים נגד רוח התקופה, שהיא רוח לא הכי נעימה.

 

מתוך "במקום" מס' 21

 

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
26/10/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו