עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / סוציאליזם חמורי

שיתופי - חדשני / סוציאליזם חמורי

אורי הייטנר, 24/10/2010

 

כאשר תוחלת החיים עלתה כל כך, המאבק של הסוציאליסטים בצרפת לקיבוע היציאה לפנסיה בגיל 60, הוא דוגמה מובהקת לסוציאליזם חמורי

 

צרפתי חמוש בפנס נראה מתרוצץ ברחוב פריסאי. "אני מחפש את היהודי הרביעי. איפה היהודי הרביעי?". איזה יהודי? "היהודי הראשון, משה, נתן לנו את השבת. היהודי השני, ישו, נתן לנו את יום ראשון. היהודי השלישי, ליאון בלום, הוריד את שבוע העבודה לארבעה ימים. אני מחפש את היהודי הרביעי שייקח מאיתנו עוד יום עבודה[i]".

 

על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל מסופר, שכאשר הוצע לו להנהיג בישראל שבוע עבודה בן 5 ימים הוא הגיב: "בואו נעשה זאת בהדרגה. נתחיל בשלושה ימי עבודה ונעלה לאט לאט...".

 

מה היחס לעבודה בתפיסה הסוציאליסטית? האם כאל הכרח; רע הכרחי שיש להמעיט אותו ככל האפשר. או אולי מרכיב חשוב ומרכזי בחיים, הנותן להם טעם ומשמעות?

 

הסוציאל דמוקרטיה שיחררה את העובדים מתנאי העבדות בסדנאות היזע של הקפיטליזם הקלאסי, באמצעות חקיקה שהגנה על זכויות העובד ובהם הזכות למנוחה, להגבלת ימי העבודה ושעות העבודה, ביטוח לעובד, חופשות מחלה, איסור על העסקת ילדים וקביעת גיל פרישה ופנסיה המאפשרת לאדם להזדקן בכבוד. המקור לחקיקה הסוציאלית הוא בתורת ישראל - השבת, שהינה אחד הערכים הבסיסיים והגדולים של היהדות; שהיהדות הנחילה לעולם.

 

אולם ההגנה על העובד מפני העבדות, אין פירושה יחס שלילי לעבודה. לא בכדי נקראה תנועת הפועלים הציונית בא"י תנועת העבודה. העבודה אינה כורח, אלא ערך מקודש של האנושות והציונות. העבודה היא זכות גדולה לאדם העובד. תנועת העבודה הציונית קידשה את העבודה למעמד של דת - "דת העבודה". העבודה כערך, מוסר העבודה, הם ערכים בסיסיים של הקיבוץ והמושב, שלא בכדי נקראו "ההתיישבות העובדת". כאשר מאיר אריאל שר על "הנמלה העניינית" שאותו "שוב ושוב בוחנת" הוא דיבר על אותו מוסר עמלני קשוח בקיבוץ.

 

אין כל סתירה בין התייחסות לעבודה כאל ערך, לבין התייחסות למנוחה כאל ערך ובוודאי שאין סתירה בין ערך העבודה להגנה על העובד מפני עבדות. הבעיה היא כאשר אחד משני הערכים הללו הופך לפטיש, ואובד האיזון בין השניים. כך, כאשר ההגנה על העובד הופכת להתייחסות שלילית ובלתי רציונאלית אל העבודה כאל עונש.

 

כזהו המאבק של איגודי העובדים בצרפת נגד העלאת גיל הפנסיה ל-62. בעולמנו, כאשר תוחלת החיים עלתה כל כך, אין כל היגיון ביציאה לפנסיה כאשר האנשים הם בשיא אונם ולפניהם עוד למעלה מעשרים שנות חיים. בעידן זה, הארכת גיל העבודה ודחיית גיל היציאה לפנסיה, ולא לגיל 62, אלא לגיל גבוה יותר, כמו למשל גיל 67 הנהוג בישראל, היא מתנה לאדם העובד. בעיניי, תנועת עבודה אמיתית צריכה להיאבק למען העלאת גיל הפנסיה, למען האדם, למען העובד, מתוך יחס של כבוד אליו כאל מי שעוד יכול לתרום לחברה ולעצמו. העבודה מכבדת את בעליה, ונותנת משמעות לחייו. מה ההיגיון בכך שבני 60 יפסיקו לעבוד?

***

שמעתי בתקשורת הישראלית דברי הערצה לצרפתים היוצאים לרחובות, מפגינים ושובתים, יוצרים מרי אזרחי, על אותן שנתיים, בניגוד אלינו הישראלים, נעדרי התודעה האזרחית והדמוקרטית, שקיבלנו את העלאת גיל הפנסיה ל-67 בהשלמה ובהכנעה.

 

הדברים הללו מוזרים בעיניי. הרי כאשר על נושא קריטי כמו עקירת חבל התיישבות נחסמו כמה כבישים, הרבה פחות ממראות המאבק ברחובות מארסיי ופאריס, הצעד הוקע כאנטי דמוקרטי, כהרמת יד על הדמוקרטיה, באותן תכניות ומפי אותם דוברים.

 

אין בי קנאה במאבקים של הרס, הצתות ושיבוש החיים, באופן כללי, ובוודאי לא על עניינים בלתי צודקים. בישראל לא היה מאבק נגד העלאת גיל הפנסיה, כיוון שהציבור מבין שזה צעד נכון ורצוי ולטובת העובד.

 

אני מרבה לכתוב נגד הקפיטליזם החזירי - ההתנהגות החזירית של בעלי הכוח החוטפים עוד ועוד מהמשאבים המוגבלים, שראוי שיתחלקו באופן הוגן וצודק בין בני האדם. אולם כסוציאל דמוקרט, אני סולד גם מסוציאליזם חמורי - ההליכה עם ראש בקיר נגד כל שינוי, והתנגדות אוטומטית לכל מה שמוצג כפגיעה ברווחת העובד, בלי לבדוק האם זו באמת רווחת העובד.

 

המאבק של הסוציאליסטים בצרפת לקיבוע היציאה לפנסיה בגיל 60, הוא דוגמה מובהקת לסוציאליזם חמורי. אין לנו מה להתקנא בצרפתים ואל לנו לחקות אותם.

 



[i] היסטורית הבדיחה הזאת אינה מדייקת. ראש הממשלה הסוציאליסטי היהודי של צרפת ליאון בלום (1872-1950) הנהיג שבוע עבודה בן 40 שעות, שהוא למעשה שבוע בן חמישה ימים (ע"פ יום עבודה בן 8 שעות).

נכתב בתאריך
24/10/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו