עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מנציחי הסכסוך

מנציחי הסכסוך

מאת מיכה אשחר, 17/10/2010

 

העיסוק הכפייתי בנכבה והאדרתה של המסכנות, במקום לעסוק בבנייה ושיקום, ימשיכו למרר קודם כל את חייהם של הפלסטינים

 

ד' באייר איננו יום שמח במדינת ישראל: ביום זה נערכים טקסי זיכרון לעשרות אלפי אנשי זרועות הביטחון השונות, שנפלו במאבק על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, וכן חללי פיגועי הטרור, שנפלו מידיהם של מי שביקשו ועדיין מבקשים להשמיד בית זה.

 

אבל יום הזיכרון הפלסטיני הוא עצוב יותר: תמורת מספר גדול יותר של קורבנות ולאחר יציאה לגלות, הם לא קיבלו מדינה.

 

צודק אורי הייטנר במאמרו "נתיב לכל נראטיב?" - הנכבה הפלסטינית חלה באשמתם של הפלסטינים, בעיקר. בכל זאת החלטתי לפתוח בהדגשת אמפתיה לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. דווקא מתוך עמדה אמפתית כזו, יש לשלול את העיסוק הנמשך ב"נכבה" הפלסטינית ולא רק מפני שהיא איננה מייצגת אמת היסטורית. עצם קיומו של הדיון בנכבה הפלסטינית, העלאתו על סדר היום והישארותו שם, אינם עניין אקדמי גרידא, אלא הם חלק מסדר יום רחב יותר אשר דווקא מנציח את הנכבה ואת הגלות והחלכאות הפלסטינית.

 

אנסח זאת אחרת: יש הרבה שקרים שאפשר לספר. האגדה על "הנישול הציוני", איננה השקר הגרוע ביותר האפשרי. אבל זהו שקר אשר בהחלט מועיל להנציח את הסיטואציה הפלסטינית הקיימת עד-כה.

 

הנכבה הפלסטינית, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, שואת העם היהודי - שאין עוררין על כך שהייתה אסון שאיננו בר השוואה לנכבה הפלסטינית - חלו שתיהן במהלך שנות הארבעים של המאה העשרים. בפרספקטיבה של אחרי למעלה משישים שנה, שני אירועים אלה חלו בקירוב באותו זמן היסטורי.

 

ובכן בואו נשווה: מה השיגו הפלסטינים, ומה השיגו היהודים? איפה הם ואיפה אנחנו?

 

האתוס הציוני המרכזי - אני מתכוון לאתוס המבוזה בשמות כמו "מפא"יניקי", "בולשביקי", "אנאכרוניסטי" - ועוד כיו"ב - היה, במשך השנים שבהן "ציונות" לא הייתה שם גנאי, אתוס של בנייה, של שלום ושל חברה יצרנית. ערכים של צניעות, התאפקות - גם מול פשעי מלחמה מזעזעים, נחשבו לערכים חיוביים.

 

***

במהלך שנות השלושים של המאה שעברה ותוך כדי המאורעות שבהם נרצחו, לרוב מן המארב, יהודים אשר כל חטאם היה - יהדותם, התפרסם מאמרו הידוע של ברל כצנלסון בזכות מדיניות ההבלגה. מאמר זה לא רק ייצג אז את קו המדיניות המרכזי של היישוב אלא גם טבע מטבעות לשון אשר שימשו מאז ועד היום כמצפן מוסרי של המדינה.

"

הבלגה משמעותה, יהיה נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים... הבלגה זו שיטה מדינית ומוסרית כאחת, הנובעת מתוך תולדותינו ומתוך מציאותנו, מתוך אפיינו ומתוך תנאי מלחמתנו. אלמלא היינו נאמנים לעצמנו ונוקטים בקו אחר, היינו מזמן מפסידים את המערכה".

 

איפה הם ואיפה אנחנו?

 

נכון הוא שלא כל היהודים סר למשמעת ההנהגה היהודית. אבל אותם "מפא"יניקים בולשביקים", לא היססו גם להשתמש בכוח נגד פורעי החוק והמוסר שקראו לפעול בנוסח "דם תחת דם", ואשר סיכנו בכך את עצם קיומו של המפעל הציוני.

 

האתוס המרכזי של היישוב המשיך להיות אתוס של בנייה, של קידום מפעלים חדשים ושל יישוב הארץ - לא כהתרסה, אלא כמעשה ממשי הנותן מענה לצרכי העם היהודי.

 

משום כך יכול היה העם היהודי לקום מעפר ומאפר - פשוטו המחריד כמשמעו - ולהקים מדינה, תוך שהוא נלחם ומנצח שבעה צבאות שפלשו למדינתו הזעירה. משום כך יכולה הייתה אותה מדינה של פליטי שואה וחרב, חסרת תשתיות, תעשייה והון, לקלוט אוכלוסיה שמספרה עולה עליה פי שלושה - תוך מספר שנים קטן ותוך קשיים גדולים אשר סימנם נמשך עד היום, אבל מבלי להפוך אותם לדרי-רחוב. קוריוז מעניין הוא, כי בסוף שנות החמישים אחוז גדול של האוכלוסייה היה אנאלפביתי, ואילו בתחילת שנות השבעים אחוז זה כבר היה בשיעור המקובל במדינות המערב - כלומר, אפס בקירוב. אין לכך תקדים בתולדות העמים.

 

איפה הם ואיפה אנחנו?

 

האתוס הפלסטיני המרכזי לא היה עד כה אתוס קונסטרוקטיבי. זהו אתוס של שיבה לארץ שלמעשה איננה קיימת עוד, המאוכלסת ע"י עם אחר, חזק יותר ובעל רמת התפתחות חברתית וחומרית גבוהה יותר לאין ערך. זהו אתוס של שמירת המפתח לבית שאיננו קיים עוד, אתוס אשר מוציא מן האפשרות כל פעולה של שיקום. אתוס זה משאיר בכוונת-מכוון את צאצאי הפליטים בהגדרת פליטים, בניגוד לכל פליטוּת אחרת אשר קיימת בעולם. זהו אתוס שמנציח מסכנות ואומללות, ואשר הסירוב לכל הצעת פשרה הוא קו המנחה את פעולתו ובכך מנציח את עצמו.

 

זו לפחות משמעות אחת, לא מבוטלת, של העיסוק הכפייתי בנכבה הפלסטינית, אשר "מועילה" להנצחת הסכסוך היהודי-ערבי. האדרת ערכה של המסכנוּת, תמשיך כנראה למרר את החיים - של הפלסטינים קודם כל.

 

קריאה מומלצת:

"אגדת הנישול הציוני", מאת אריה ל. אבנרי, בהוצאת המזכירות הפדגוגית, משרד החינוך.

   

למאמרים של מיכה אשחר
נכתב בתאריך
17/10/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו