עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קו השבר

קו השבר

מאת מיכה אשחר, 12/10/2010

 

ההפרטה הייתה בעצם רק מבוא לשלב היותר-מהותי - פירוק הקיבוץ כארגון בעל אוריינטציה יצרנית וציונית

 

קראתי בעניין רב את מאמרו של אלון שוסטר "גם וגם" ומקבל את רוב הנחותיו. אינני מוצא טעם בוויכוח שנקודת המוצא שלו היא "אנחנו יותר טובים". אני מקבל, שאין תועלת בהתנגחות בין "מתחדשים" ל"שיתופיים", כשלעצמה.

 

יותר מזה: קיבוץ קיים בזכות הסכמה הדדית, והוא ממשיך להתקיים רק כל עוד ההסכמות קיימות. אם החברים אינם רוצים לקיים את הקיבוץ, אין טעם להמשיך לקיים אותו. דבר לא יביא להחזרת הגלגל אחורה, בוודאי לא גינויים וחרפות.

 

***

שינוי של צורת היישוב מ"קיבוץ" ל"מושב" או ל"יישוב קהילתי", לא זו בלבד שהוא לגיטימי, לעיתים הוא הכרחי. אבל זה איננו דומה לשינוי-למעשה של הצורה, כאשר השם "קיבוץ" ממשיך להיות אותו שם.

 

לכאורה זה לא צריך להיות לנו אכפת, מה הבעיה? יתלו על שער הכניסה ליישוב שלט "קיבוץ" או כל שם אחר.

 

הבעיה היא שאנחנו לא חיים לבד. לצורת ההתיישבות ששמה "קיבוץ" יש מעמד מיוחד בפני רשויות סטטוטוריות. מעמד זה קיים בזכות, והוא מאפשר לנו התארגנות משותפת לצרכי שיווק, שימושים בקרקע, זכויות בנייה, ועוד ועוד - כל אלה דברים שבלעדיהם אנחנו לא יכולים.

***

הבעיה היום איננה "מפריטים" מול "שיתופיים". מבחינות חשובות, האינטרסים של החקלאים במושבים מסוימים, קרובים אלי יותר מאשר האינטרסים של חלק מהקיבוצים-לשעבר, מפני שהם רוצים להמשיך לחיות ולגדול כקהילה יצרנית. לשם כך הם זקוקים לקרקע - כדי לעבדה. הם צריכים את השיווק המשותף - לא כדי למכור את תנובה, אלא כדי למכור חלב. הם רוצים בתי ספר וחינוך משותף - כדי לגדל את הילדים של עצמם ושל המצטרפים לאגודה, לא כדי למשוך דיירים שקונים שירות ומאפשרים פתיחה של עוד שכבת גיל. הם נלחמים על המקסימום, לא על המינימום. הם לא רוצים להשכיר דירות ריקות, הם רוצים לבנות לצרכי קליטה. הם רוצים פיתוח יצרני-אורגני, לא עוד "חדרי שינה".

 

והם לא קיבוץ. הם לא חלמו להיות קיבוץ ואינם מעוניינים בשוויון ערך העבודה. ולמרות זאת, אותו סוג של אינטרסים שמניתי כאן, משותף לאותם חברי מושבים ולי - ולא לקיבוצים -לשעבר. אותם אינטרסים מאוימים היום באורח מוחשי ביותר, ואין בכוחה של הטפה לאחדות להגן עליהם - גם אם היא באה מהמקום חברי ואמפתי.

 

***

עם זאת, יש הבדל חשוב בין המושבים לבינינו. ולא, לא התכוונתי לשוויון ערך העבודה. דווקא זה איננו העיקר בעיני, למרות שאינני מזלזל בהבדל הזה.

 

העניין המרכזי בעיני הוא זה, שחברי המושב לא יורידו את רמת החיים שלהם כדי לקלוט עוד חברים לאגודה השיתופית. הם לא יבנו על חשבונם דירות לנקלטים, אשר בחלקם הם בעלי דירות במקום אחר בארץ. הם לא ישימו את ההכנסות שלהם ב"פול" מרכזי שממנו ייקחו כסף להשקעות יצרניות, שנועדו ליצור מקומות עבודה חדשים.

 

מאפיין מרכזי זה, הופך אותנו הקיבוצים דומים יותר לקואופרטיבים הגדולים בארצות אחרות. באותם קואופרטיבים דווקא לא נהוג שוויון ערך העבודה, אבל נראה את אותו ברק בעיני החברים ונזהה את גאוות היחידה. החברים מוכנים לוותר הרבה כדי לקדם את מטרות הכלל ומזדהים איתן. וגם אם אין נהוג שם שוויון ערך העבודה, הרי קיימות הגבלות על הפערים המותרים בעניין זה, הגבלות שהוסרו כליל בקיבוצים-לשעבר.

 

***

הרי זה העניין: כדי לאפשר קיומן של מטרות משותפות, יש למנוע פערים גדולים מדי. השוויון בערך העבודה בעיני איננו ערך בפני עצמו אלא אמצעי - וגם אם הוא בריח תיכון במערכת - כדי לאפשר סולידריות של חברים בארגון. סולידריות כזו היא תנאי להתלכדות החברים למען מטרה משותפת, גם בעת משבר. ללא תחושה של שותפות-גורל, אפשר לארגן הסעות משותפות לגן ולעבודה כמו בשכונות הפרברים, אבל לא הרבה מעבר לזה. אי אפשר להחליט שכל אחד נותן אחוז מסוים ממשכורתו, על בסיס קבוע, גם כשאין כסף למותרות, רק כדי להקים ענף חדש לנקלטים הבאים.

 

זה בעיני קו-השבר האמיתי שמחלק את הקיבוצים מול הקיבוצים-לשעבר. וכן, אני יודע שיש קליטה כזו ואחרת ושהקו הזה מרוסק ומטושטש ושההכללות חוטאות. אבל כהכללה, היא תופסת, משום שההפרטה הייתה בעצם רק מבוא לשלב היותר-מהותי – פירוק הקיבוץ כארגון בעל אוריינטציה יצרנית וציונית, המהווה שותף מוביל בבניין הארץ ובפיתוחה.

 

תגובה לתגובה/ אלון שוסטר

 

מיכה מסכים איתי, שאין לכפות שיתוף. אני מסכים עימו, שקיימת סכנה של אובדן חדוות היצירה המשותפת (אגב, גם בקבוצים השיתופיים יותר).

 

אדגיש: ההבדל בין קבוץ מתחדש לבין זה השיתופי אינו באיבוד כלי המשחק המשותף, שכן הבעלות על אמצעי הייצור הינה משותפת גם ב"מתחדשים".

 

החשש מאובדן החשק ליצור ביחד רובץ לפתח כולנו ומאתגר את כולנו, כמעט באותה מידה.

ההתאוששות הכלכלית במרבית הקיבוצים המתחדשים מחזירה, לשמחתנו, את האמון במשק השיתופי וזורקת אור על יתרונותיו.

 

משימתנו אינה לחדד ניגודים אלא לעודד את שמחת העשייה המשותפת, כאן, שם ובכל מקום.

 

מתוך "במקום" מס' 20

  

למאמרים של מיכה אשחר
נכתב בתאריך
12/10/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו