עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כוח נגד עובדים

כוח נגד עובדים

מאת מיכה אשחר, 10/10/2010

 

לטווח הארוך, פועל ארגון "כוח לעובדים" נגד האינטרס של העובדים ולא לטובתם. תגובה לרן רביב

 

בבלוג שלהם באתר "מעריב" כתבו לאחרונה רותי סיני ורן רביב על מאבק בין ההסתדרות לבין ארגון "כוח לעובדים", ומציגים אותו כמאבק של ההסתדרות - בעובדים, לא פחות.

 

אטען כאן כי פני הדברים הפוכים למעשה. לארגון קטן יכולים להיות הישגים שאינני מזלזל בהם, אבל משמעותם מקומית לכל היותר. כוחו של ארגון עובדים הוא בגודלו. תחרות בין ארגוני עובדים היא הרסנית לעובדים. פיצול כוחם הוא חלומם הרטוב של מעסיקים נצלנים.

 

אעמוד על כמה מהטענות נגד ההסתדרות.

 

נמתחה ביקורת על מבנה ההסתדרות: נכון, ההסתדרות איננה איגוד מקצועי רגיל. היא צמחה באורח שהתאים להתפתחות מבנה התעסוקה בארץ ישראל. כשהתחילו העליות הציוניות לארץ, לא היה כמעט מעמד פועלים ולמעשה לא תעשייה. מלבד כמה מאבקים קטנים על זכויות עובדים במספר מפעלים קטנים, הקמת המדינה דרשה הקמת מוסדות, מפעלים, קואופרטיבים ואפילו בנקים שישרתו את העובדים. האם היה על מייסדי המדינה שבדרך, לייבא בעלי הון כדי שיקימו מפעלים, ינצלו עובדים וכך יהיה אפשר להיאבק בהם? מובן שלא.

 

את היותה של ההסתדרות, באופן היסטורי, יותר מאיגוד מקצועי פשוט יש להעריך ולעודד, ויש להצטער על כך שבעשרים השנים האחרונות (ובעיקר לאחר ההפסד של חיים הברפלד בבחירות בשנת 1994) הלכה ההסתדרות והתפרקה מאופיה זה.

 

עוד נטען, כי ועדי העובדים בהסתדרות אינם יכולים להכריז על שביתה בעצמם, אלא זקוקים לאישור "מלמעלה". גם כאן, אפשר לטעון להיפך: המקומיוּת כשלעצמה, אין בה ערובה להנהגה מרחיקת ראות, שמועילה לעניינם של העובדים. העובדה שהסמכות לפתיחת שביתה ולהפסקתה נמצאת בידי המרחבים ולא הוועדים (אם כי הוועדים מיוצגים במרחבים) נובעת דווקא מהבנה רחבה, שהשביתה של קבוצת עובדים אחת יכולה לפגוע בקבוצת עובדים אחרת ועל כן יש לשים את ההחלטה בידי מי שראייתו רחבה יותר. כדוגמה נגדית, זכור במיוחד מקרה שביתת כורי הפחם באנגליה, שהסתיימה בהכחדתו של ענף כלכלי שלם, ובחורבן חייהם של העובדים ומשפחותיהם.

 

***

כל זה גם איננו עומד בסתירה לטענה לגיטימית לגמרי, כי על ההסתדרות לעבור שינויים המאפשרים לחבריה לעצב יותר את דרכה. אבל תקפותה של טענה זו איננה קשורה לצורך (או יותר נכון, העדר הצורך) בארגון עובדים מתחרה!

 

טענה אחרת שעולה שוב ושוב בשנים האחרונות נגד הקו אותו מנחה עופר עיני - מזכ"ל ההסתדרות, היא לגבי השותפות של עיני עם שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים. נטען כי עצם קיומה של שותפות כזו, מראש מעקרת את מטרתה העיקרית של ההסתדרות - מאבק של העובדים נגד מעסיקיהם. עצם הליכתם יחד, עצם טון הדיבור החברי בין עיני לברוש הוא המפריע, עד ששוכחים לבחון את תכולתו של הקנקן - את תוכנה של השותפות.

 

אני מבקש להזכיר במאמר מוסגר, כי מאבק העובדים איננו מטרה בפני עצמה. מי שמחליט על שביתה לוקח על עצמו אחריות כבדה, כי השביתה צריכה להצליח. מי שלא לוקח אחריות על הכישלון אלא מסתפק בהאשמה - גם אם היא צודקת לגמרי - של השיטה, איננו ראוי להנהיג עובדים. מי שמארגן שביתה שנכשלת, ולאחר מכן עולה על מטוס כדי להמשיך במקום אחר את הקריירה האקדמית שלו, איננו סנגור טוב של איזושהי שיטה חלופית. וכל זה איננו עומד בסתירה לעובדה כי ניצול העובדים הוא אכן ניצול פושע.

***

חזרה לנושא - השותפות "המגונה", כביכול, בין עיני לבין ברוש: כל מי שעמד בראש ההסתדרות, בסופו של מאבק מתוקשר, צעקני ומלחמתי, נאלץ לשבת עם "השטן הגדול" - ויהיה זה אפילו בנימין נתניהו, ולחתום איתו על הסכם. מטבעו של כל הסכם, יש בהם מידה מסוימת של הישג ומידה מסוימת של ויתור, הפסד. על-כן, מה שחשוב הוא לא עצם קיומו של קשר, כי תמיד יש קשר, ולא צבעו של הקשר - יריבות מרה או חברות גדולה, אלא תוצאת הקשר - כמה הושג וכמה הופסד.

 

כתבתי כאן בעבר על ההישגים שהושגו בתקופת עיני, ואינני מעוניין לפרט אותם שוב, אבל מי שאיננו מעוניין בהישגים ממשיים של עובדים, ממילא לא יקרא עליהם.

 

עוד נטען נגד ההסתדרות, על הדיסוננס שבין היותה (בעיקר בעבר) מעסיקת עובדים, לבין היותה נציגה של העובדים. ובכן, התהליך שבו "התנקתה" ההסתדרות מ"הדיסוננס המזיק", כביכול, כלל גם פיטורים של עשרות אלפי עובדים והעברת אותם המפעלים לידי בעלי הון פרטיים - אותם אלו שעכשיו צריך להיאבק מולם על זכויות העובדים. תהליך זה הוא אחד המכות הקשות שחטפה מדינת הרווחה הישראלית. כוחה של ההסתדרות שעד אמצע שנות השמונים עוד שלטה עם חברת העובדים בכרבע מהמשק (!) היה גדול יותר ומשמעותי יותר משל זו של היום, ה"נקייה" מדיסוננס.

 

השנה המכריעה היתה שנת 1994, כאשר חיים רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות". הסיעה נתמכה מצד אחד על ידי מפ"ם, רצ וחד"ש ומצד שני על ידי "שינוי" וחברים בסיעת "תכלת לבן", שמצעה כמעט אומץ בשלמותו על ידי רמון). כמו כן נתמך המהלך של רמון על ידי גורמים עסקיים שונים במשק.

 

את מה שקרה מיד אחר כך תיאר דני בן שמחון במאמרו "פירוקה של ההסתדרות": "כיצד בוצע שוד זה? אנו עדיין יודעים רק על מספר דוגמאות. למשל, "שיכון ובינוי" שנמכרה בסכום של 300 מיליון שקל. לאחר כחודשיים, הגיע שוויה ל- 1.2 מיליארד שקלים. "

 

רותי סיני ורן רביב כותבים במאמרם על "... אובדן דרכה של ההסתדרות בפיזור הפגנות של עובדים במפעלי חברת העובדים באמצעים אלימים (כולל פעם אחת בה נעשה שימוש בכלבים)".

 

רביב וסיני צריכים לדעת כי "ההסתדרות" איננה סובייקט, ואיננה זו שבפועל-ממש, "מקבלת החלטות". אנשים הם סובייקטים, והם נושאים באחריות מוסרית להחלטות שהם מקבלים. עופר עיני איננו נושא באחריות להחלטה לשלח כלבים בשובתי "סולתם" במהלך "ליל הכלבים" ביקנעם, לפני קרוב לעשרים שנה. היו אלה אנשים אחרים - רביב וסיני יודעים מיהם. מוזר מדוע רביב וסיני "מדביקים עבירות" לעיני, יו"ר ההסתדרות הראשון והיחיד עד כה שצמח דווקא מתוך וועדי העובדים, ולא הגיע אליה בדרך אחרת.

 

רביב וסיני נוהגים בחוסר הגינות כאשר הם מייחסים רעות חולות שאכן התקיימו בהסתדרות, דווקא לעופר עיני ולא לאחרים.

 

בהקשר זה, כתב דווקא מישהו אחר, לא אני אלא עזרא דלומי באתר יסו"ד, בשנת 2004: "פרץ אכן זקוק לבריתות פוליטיות עם המגזר העסקי והפיננסי... כדי להרגיע את השוק מפני 'חזרת הבולשביזם'. השאלה היא האם ברית עם מי שכמנכ"ל כור התגאה בכמות הפיטורים הדרמטית שביצע במפעליו, האם מי שבזמנו שילחו כלבים של חברות אבטחה בשובתי סולתם, צריך לסמל את פריצת הדרך העסקית של עמיר פרץ?"

 

***

לעובדות במקרה שלפנינו:

 

הנהלת האוניברסיטה הפתוחה, הודיעה כי היא מכירה בארגון "כוח לעובדים" כארגון היציג של המנחים והרכזים. אמנם, ההנהלה התחייבה להסתדרות שלא לחתום על ההסכם עם "כח לעובדים" בטרם תוכרע השאלה מיהו הארגון היציג. כמו-כן הודיעה ההנהלה להסתדרות, כי אין בכוונתה להעביר להסתדרות את ההסכם ואת נספחיו וחלקיו. בנוסף, ההנהלה איננה - חוזר, איננה - הגוף המוסמך לקבוע מיהו ארגון העובדים היציג.

 

עובדה היא כי קיימים רכזים ומנחים אשר התפקדו להסתדרות. לא ספרתי כמה. גם רן רביב ורותי סיני, אינם מדווחים כמה עובדים התפקדו למעשה ל"כוח לעובדים".

 

אבל אם אכן קיימים מעסיקים, כטענתם של רביב וסיני, שמשתפים פעולה עם ההסתדרות מטעמים פסולים, מדוע מוכרחים אנו להבין כי דווקא הנהלת האוניברסיטה הפתוחה היא המעסיק נקי-הכפיים, כאשר הוא מסרב לגלות את תוכן ההסכם? מדוע חייב להיות שההנהלה אשר קבעה (שלא בסמכות) מיהו ארגון העובדים היציג, היא דווקא זו שעושה שירות יותר טוב לעובדים?

 

חברי ל'כוח לעובדים' נותנים ממרצם ומזמנם לארגון קהלים חדשים של עובדים ולהגן על זכויותיהם. את זה צריך להעריץ. ניכר גם שהם עושים זאת מתוך המטרות הנעלות ביותר, אך היה עדיף בהרבה אם היו מאגדים את אותם קהלים לתוך ההסתדרות, נותנים יד למהלכים של עופר עיני, ואת ביקורתם משמיעים מבפנים, שכן אם לא יעשו את זה נמצא שהם מקפחים את מטרותיהם שלהם.

   
נכתב בתאריך
10/10/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו