עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כרטיס לכיוון אחד
 כרטיס לכיוון אחד

מאת אבישי גרוסמן, 3/10/2010

 

כש"ירד לנו האסימון" ונבין שהשינוי הדיפרנציאלי הרס את יכולתו של הקיבוץ להתקיים כקיבוץ, יהיה כבר מאוחר לתקן

 

בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת נשבה מסביבנו הרוח האדומה. האמנו אמונה מוחלטת בברית המועצות, כמחוז חפץ להגשמת כול האידיאלים שלנו. סטלין כונה שמש העמים ויעקב חזן כינה את ברית המועצות מולדת שנייה. מעטים היו אלה שיצאו נגד הזרם האמוני. בקיבוץ שלנו היו מספר חברים מועט שהטיל ספק בצדק הסוציאליסטי המוחלט, אבל קולם כמעט ולא נשמע. היה אפילו אחד שלמד את כול האנציקלופדיה של ברית המועצות בעל פה, כדי לגייס הנמקות בגנות המשטר הסובייטי.

 

***

אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים עברה החברה הישראלית מהפך. מתפיסת עולם המבוססת על עוד דונם ועוד עז, ועל הצנע לכת כקוד התנהגותי, הפכנו לחברה משיחית שאבד לה לחלוטין חוש המציאות. בשנות ה-70 החלו לצוץ התנחלויות, שהוקמו בחסות ממשלות ישראל לדורותיהן, משטר הכיבוש בגדה המערבית ובעזה נעשה מתוחכם יותר, עד שרבים מאתנו התרגלו וראו את המציאות בה אנו חיים היום כטבעית, כאשר אין אפשרות או רצון לשנותה. מעטים היו אלה שהתריעו. הפגינו וניסו למנוע את המשך הכיבוש והקמת ההתנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. רוב מכריע של העם בישראל הסכים עם המדיניות שננקטה.

***

בשנות ה-90 של המאה הקודמת ובתחילתו של העשור הראשון של האלף השלישי עברו עשרות קיבוצים להתנהלות על פי המודל הדיפרנציאלי. בשיחות עם המאמינים בשיטה החדשה ניתן היה לשמוע אמירות מסוג: "זה הכרחי", "כולם עוברים", "מבחינה כלכלית השיטה הדיפרנציאלית יעילה יותר מזו השיתופית", "צריך להתקדם ולהתאים את עצמנו למציאות המשתנה".

 

הרוח הגדולה נשבה בעוצמה רבה והביאה רבים מחברי הקיבוץ להאמין שהפתרון לכול הקשיים המתגלים בקיבוץ השיתופי מצוי במעבר לשיטה החדשה. היה משהו קסום, כמעט משיחי, בהבטחה שהייתה גלומה בשינוי.

 

***

שנים אחרי נפילתה של ברית המועצות אנחנו יודעים, שאמונתנו המשיחית בה הייתה מבוססת על אשליה.

 

נתנו את אמוננו במשטר טוטליטארי, רצחני, המשמיד את עצמו לדעת. תוצאת הידיעה הזאת הובילה רבים מאתנו לחוסר יכולת להאמין במשהו שלא רואים אותו בעין, משהו הניתן למדידה, העומד בסטנדרטים של רווח והפסד. להערכתי, אחת הסיבות העיקריות למשבר בו נתונה התנועה הקיבוצית כבר שנים נעוץ בחוסר היכולת של רבים מהחברים לבנות לעצמם תמונת עולם ראוי, אותו הם רוצים להגשים בחייהם.

 

מעל 40 שנה לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הגדה המערבית מרופדת בהתנחלויות, חלקן גדולות ומבוססות וחלקן בראשית דרכן. אין ממשלה בישראל שתהיה מסוגלת להורידן במסגרת הסכמי שלום. המחיר אמור להיות כבד מדי. המסורת היהודית רואה במלחמת אזרחים בין פלגים החלוקים בדעותיהם אסון. לכן, יש לעשות הכול, ממש הכול, כדי למנוע את התופעה.

***

היום ברור, שהרוב טעה כאשר האמין אמונה עיוורת בברית המועצות. הרוב טעה כאשר נתן גיבוי לממשלות ישראל להקים התנחלויות בשטחים הכבושים במקום להסתפק במחנות צבא, שיבטיחו את המקומות שנכבשו במהלך המלחמה.

 

יש לי חשש, שכאשר "ירד לנו האסימון" ונבין שהשינוי הדיפרנציאלי הרס את יכולתו של הקיבוץ להתקיים לאורך שנים וחיים שלמים, יהיה כבר מאוחר לתקן. בדומה ליכולת להאמין וכמו הסיכויים להגיע להסכמי שלום המחייבים פינוי ההתנחלויות בגדה המערבית. רוב הנישא על כנפי רוח הזמן לא בהכרח טועה אבל גם לא בהכרח צודק.

 

"הכרטיס הוא לכיוון אחד" אמר לי ידידי בהתייחסות לשינוי הדיפרנציאלי שעוברים הקיבוצים. ואני הבנתי היטב מה הייתה כוונתו.

 

למאמרים של אבישי גרוסמן
נכתב בתאריך
3/10/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו