עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כנסו, כנסו

כנסו, כנסו

מאת עזרא דלומי, 21/9/2010

 

טוקבק הוא מאמר קטן שדינו כדין כל מאמר או מכתב למערכת. ההבדל הוא רק במהירות הפרסום. בין חופש הביטוי לחופש השיסוי

 

הטוקבק בא לעולמנו יחד עם אתרי האינטרנט. הוא משמש לתגובה על מאמרים, ידיעות, הגיגים, כמעט על כל דבר המתפרסם באתרים אלה. בשונה ממכתב למערכת, המתפרסם כעבור יום או יומיים, הטוקבק הוא מדיום מהיר, תגובה באון-ליין, ללא מגבלת כמות. על מאמר, או ידיעה, אפשר להגיב גם במאות טוקבקים. אין בעיה של נייר.

 

מהירות הפרסום, שנעשה בד"כ ללא עריכה, אי ההגבלה במקום, היכולת להגיב על תגובה וחוזר חלילה, הפכו את "מוסד" הטוקבק לכלי של ביטוי חופשי וזירת דיון בלתי מגודרת. מבחינה זאת מדובר במכשיר רב קסם ועניין. עד ש... עד שכמו במכונית, מתברר שיחד עם האפשרות לנוע מהר, באות גם התאונות. כידוע, תאונות לא קורות. הן נגרמות.

 

מבט דקדקני יותר על תופעת הטוקבק, עשוי להציג את המרחק בין האריזה לתוכן: הוא יגלה שבאתרי החדשות הגדולים, הטוקבק הוא לא רק כלי לביטוי חופשי, אלא גם ובעיקר מקדם מכירות. הוא נועד להניב מזומנים לביזנס של בעלי האתר. זה לגיטימי, אבל חשוב לדעת זאת כדי להבין את הרקע "לתאונות".

 

***

ביזנס משתדל לחסוך בהוצאות ולהגדיל את הכנסות. כך הוא מרוויח. אם נבחן את הטוקבק לפי הקריטריון הזה, בקלות נראה שהוויתור על העריכה נעשה קודם כל מסיבות כלכליות, לא בשל קדושת חופש הביטוי. לאתר אינטרנט גדול מגיעים אלפי טוקבקים ביום, המצריכים צבא של עורכים. איזה גורם מסחרי ייכנס להוצאה כזו? וגם אם התפיסה היא של שוק דעות חופשי ושל הכול עובר, עדיין ישנם טוקבקים שיד עורכת הייתה מיטיבה עימם ומשפרת את סגנונם, אף מבלי לצנזרם. אבל עריכה עולה כסף ולכן, אם יש בעיה - מסננים. זה לא גוזל זמן, זה כרוך בשתי הקשות מקלדת. שהרי כתוב "תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף לשיקולי המערכת". כתוב "תפורסם" (או לא), לא כתוב "תיערך".

 

וישנו הצד של ההכנסות: טוקבקים בוטים ותוקפניים מחוללים תבערה ומעוררים תגובות ותגובות על תגובות - לעתים גם כאלה שאינן קשורות לנושא, או לא ראויות לפרסום. אבל מאחר שמרבה טוקבקים מרבה רייטינג, ומאחר ורייטינג גבוה פירושו מחיר גבוה לשטח פרסום - הכל הולך, כולל, למשל, ביטויי שמחה לאיד - אנונימיים כמובן - על הכחדתה של משפחה חרדית בתאונת רכבת. עניין הרייטינג נעשה כה קריטי עד שמאמר לא נבחן עוד עפ"י איכותו, אלא עפ"י מספר הטוקבקים לו זכה. ומה חשוב אם שליש מהם לא נגעו בנושא, ושליש אחר היו כותרות ללא תוכן.

 

***

מה שמאפשר כתיבת טוקבקים תוקפניים ובוטים זאת האנונימיות. זו שיטת "הפגע וברח". אין לזה שם אחר. לא קל להתמודד עם התופעה, שהרי אם מישהו יסתתר תחת השם "חיים לוי" או "יצחק כהן", קשה ויקר לבדוק אם זהו "לוי" או "כהן" אמיתי. טכניקה כזו משמשת גם חברות מסחריות ומשרדי פרסום המבקשים לקדם, במעטה אנונימי, מוצרים או תדמית של מאן דהו.

 

ככלל, הידרדרותו של מוסד הטוקבק יכולה להעיד על מצבה של העיתונות המסחרית כולה. על כותרותיה הצעקניות, על השפה הבוטה, על השימוש הגובר באתרי החדשות לצורך קידום אינטרסים ועסקים של הבעלים. עזבו תוכן, העיקר למכור.

 

השוק הזה, המתנהל בשיטת תפוס כפי יכולתך, נארז בצלופן של תחרות חופשית, דמוקרטיזציה, חופש ביטוי ועוד מונחים בעלי ארומה חיובית, המכסים על קרבות הבוץ. אנחנו, כדרכנו בשנים האחרונות, ממהרים לייבא, ממהרים לחקות, אצים לשכפל, כי זה "מודרני ומתקדם".

***

"שווים" איננו אתר מסחרי. הוא בעיקרו במה לדיון רעיוני. הרייטינג הוא אחד השיקולים, אך לא העיקרי, בטח לא הבלעדי. האיכות לא צריכה לוותר לכמות. ניתן להניח שלו אנשים הזדהו בשמם, הם היו מפעילים צנזורה עצמית וכותבים באופן בלתי חריג. מתחת לקרני השמש לא כותבים את מה שכותבים מתוך העלטה. שינוי כזה, ספק אם ניתן לחולל. מאחר ומה שחשוב יותר הוא התוכן ולא הכותב המסתתר - הדרך היא לערוך.

 

אל הטוקבק צריך להתייחס כאל מאמר תגובה. ככזה, דינו צריך להיות כדין כל מאמר, או מכתב למערכת. ויכוח יכול וצריך להיות על שיקולי העריכה, לא על נחיצותה. המדיניות ב"שווים" היא לערוך טוקבקים פוגעניים ולסנן כאלה שאינם מתייחסים לגופו של מאמר. זה נעשה במקרים חריגים תוך מאמץ מרבי לשמור על תוכן הדברים. עדיף שגם זה ייחסך מאיתנו. והמבינים יבינו.

 

חג שמח.

  

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
21/9/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו