עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שקר חוסר הברירה

שקר חוסר הברירה

מאת אלישע שפירא, 13/9/2010

 

ההפרטה של שמיר, כפר עזה, מגל, שפיים, לוחמי הגטאות ושל עוד קיבוצים אמידים, מפריכה את הטענה שפירוק השותפות נבע רק מאילוצים כלכליים ונעשה מחוסר ברירה

 

הטענה החוזרת מפי דוברים שונים, כאילו המשבר הכלכלי הוא המניע לשינוי אורחות החיים בקיבוצים, והטענה הנלווית לה, כאילו רק העשירים יכולים להרשות לעצמם להמשיך להיות שיתופיים, שתיהן אינן עומדות במבחן המציאות. ודאי שהמשבר הכלכלי היה מאיץ משמעותי לשינויים ובוודאי שאיתנות כלכלית ממתנת ומאפשרת קבלת החלטות ללא בהילות, אך מכאן ועד להיסק המכליל ארוכה הדרך. בטבע מספיק מקרה חריג אחד כדי לבטל את מה שהיה נראה כ"חוק טבע". כאשר מצטברים מקרים רבים של קיבוצים מבוססים ששינו את אורחות חייהם בבחירה חופשית לחלוטין ועברו להתנהלות דיפרנציאלית (ביניהם: מגל, שמיר, שפיים, לוחמי הגטאות, עין המפרץ ואחרים) אי אפשר להמשיך לטעון כי "חוסר הברירה הכלכלי" הוא המניע העיקרי. כך הדבר גם לגבי קיבוצים שהמשיכו להתנהל באופן שוויוני ושיתופי למרות הקשיים הכלכליים ויצאו מהמשבר כקיבוצים שיתופיים (ביניהם: ניר עוז, יראון, יזרעאל, זיקים, סאסא ואחרים) חלקם חזקים ואיתנים מאוד היום.

***

יש המנסים להסביר את השינויים על רקע מה שהם רואים ככשלים פנימיים, מובנים ב"שיטה הקיבוצית". "הלינה המשותפת" של פעם, "סידור העבודה" והמגבלות ל"חירות הפרט", בכל הנוגע לרכישת השכלה ומימוש עצמי מקצועי בעבודה. אחרים מציינים את הדמוקרטיה הקיבוצית ואת מה שהם מכנים "שלטון הוועדות" המגביל, או לחליפין התרוקנות הדמוקרטיה הישירה מתכניה. הגם שיש בוודאי אמת מסוימת בטענות אלה וחלקן תרמו לתהליכים, נדמה לי שלא הן העיקר. רוב הטענות הללו מתייחסות למנגנונים שכבר מזמן השתנו ועברו מהעולם. אלה היו שינוים חיוביים ברובם, שהצעידו את הקיבוצים קדימה ולא הביאו למשבר עמוק של שינוי ערכי יסוד.

 

טענה אחרת מתייחסת לאיכות הניהול ו"לשיטת הניהול הקיבוצית", כאילו הם שגרמו למשבר הכלכלי והם שהאיצו את תהליכי השינוי. היו אמנם ליקויי ניהול בחלק מהקיבוצים, לא בכולם, והיה אמון מוגזם במדינה ובמוסדותיה, שיעמדו לצד ההתיישבות ולא יתנו לה ליפול. אך יותר מכל היה משבר החובות של שנות השמונים תוצאה של כשלי המערכת הכלכלית הלאומית והבנקאית של אותן השנים. כשלי "הכלכלה הנכונה" מבית מדרשו של הליכוד. ב-1985 הופעלה "התוכנית לייצוב המשק", כדי לבלום את האינפלציה המטורפת של אותן השנים. באותה שנה (1985) הוכפל חובם של כל החייבים, מבלי שנטלו אפילו אגורה אחת של אשראי חדש. ישראל קיסר (אז מזכיר ההסתדרות) טען כנגד התוכנית כי היא "מקריבה ביודעין את ההתיישבות". זאת משום שרוב הפיתוח בהתיישבות נעשה באשראי בנקאי. קברניטי המשק המשיכו בדרכם בידעם את המחיר.

***

עד סוף שנות השבעים המשק הישראלי צמח בממוצע 10% בשנה ומדינת ישראל הייתה המדינה היותר שוויונית מבין המדינות הדמוקרטיות המפותחות. התנועה הקיבוצית נבנתה במרכז האתוס הסולידארי של הסוציאל דמוקרטיה הישראלית. תוך שני עשורים מאז המהפך הפוליטי שהעלה את "הליכוד" לשלטון, השתנתה החברה הישראלית לבלי הכר. מדינת ישראל הייתה למובילה בעומק הפערים בין המדינות הדמוקרטיות המפותחות. עברנו אפילו את ארה"ב של אמריקה.

כך קרה שבישראל של היום הסיכוי להצליח ברכישת השכלה מותנה, יותר מכל, ברקע הסוציו-אקונומי של הורי הנער. כך הסיכוי לקבל טיפול רפואי הולם ולהישאר בחיים תלוי במידה רבה ביכולת הכלכלית של הנזקק.

 

על רקע כל אלה זזה התנועה הקיבוצית ושינתה את מיקומה. מהיותה המובילה והמופת לסולידאריות, בחברת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, הפכה התנועה הקיבוצית למזדנבת אחר חברת הפערים הכללית. המרחק עדיין גדול אך הכיוון ברור וחד.

***

מכל התהליכים השליליים הפנימיים, הקשה והקטלני ביותר הוא אובדן החברות והאמון. כאשר האמון נשחק ומופר, אין יותר תוחלת להתנהלות המשותפת. באחד הקיבוצים שעברו שינוי דיפרנציאלי לפני מספר שנים, שח לי מזכיר הקיבוץ, שהיה שיתופי בדעותיו ונבחר על ידי הציבור כדי לשמור על הקיבוץ השיתופי: "כאשר הבנתי שחברים רבים, בעיקר מבין עובדי החוץ, מעלימים מהקיבוץ חלק מהכנסותיהם, הבנתי שהסיפור נגמר". לדעתו כבר אז אי אפשר היה להחזיר לקיבוצו את הנורמות המשותפות. המשיך חברי המזכיר ואמר: "הסיפור של הפרזיטים בקיבוץ של פעם, היה מעצבן אבל שולי, כל עוד נשמרו האמון והנורמות המשותפות על ידי הרוב. הצירוף של אובדן האמון והחברות מבית, יחד עם שינוי הערכים בחברה הישראלית, המעבר מהיותנו מובילים ומופת לרבים, להיותנו אחרוני המזדנבים בעקבות המציאות החברתית החדשה, הם שריסקו את הקיבוצים". סיים המזכיר את דברו.

 

אך כמו כל רעיון אנושי חשוב, הוא לא נגמר והוא אינו גווע, גם כאשר אנחנו נכשלים במימושו. כמו התקווה המתחדשת לשלום, כך גם התקווה והאמונה באחווה (סולידאריות) אנושית, בחברה ללא פערים כלכליים, תצמח שוב ותמצא דרכים וצורות חדשות. להתנסות, להיכשל ולהתחדש. בינתיים נשמור על הקיבוצים השיתופיים, שיתחדשו מבלי לוותר על העיקר, שיצליחו להחזיק מעמד מול הגל העכור הסוחף.

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
20/9/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו