עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תן פסיקה, גדעון

תן פסיקה, גדעון

מאת עזרא דלומי, 19/9/2010

 

אחרי כל כך הרבה קינה על עבר (שתוקפו פג ממילא) ועל שיתוף שנס לחו, הגיעה העת שגדעון שפירא יאמר את דעתו במחלוקת המרכזית: שוויון או פערים?

 

אני קורא את רשימותיו של גדעון שפירא ותוהה על פשרן. לתחושתי, הוא מייסר ומתייסר על נושאים שחל עליהם מזמן חוק ההתיישנות: הבולשביזם מת, חזן איננו, יערי איננו, אין כופים על חבר את מקום עבודתו ותחום לימודיו. חבר הקיבוץ השיתופי הוא אדם די חופשי - מבחינה מקצועית, מבחינת ניהול תקציבו ומבחינת עתידו הפנסיוני, השווה לשל חבריו. אז על מה הטרוניה, המלווה בכל-כך אזכורים פילוסופיים, שבקלות ניתן למצוא לה סימוכין נגדיים, לעתים אף של אותם הוגי דעות?

 

מצטט גדעון שפירא הלוך וחוזר את יוסף בוסל שאמר כי "אסור לשחרר את האדם מדאגה לקיומו, פן יפתח תלות". בזאת, אני מניח, הוא רומז לכך שבקיבוץ השיתופי החבר מפתח תלות ומגלה פחות אחריות לקיומו. אחרת לא היה משתמש שוב ושוב בדוגמא זו כדי להתריס נגד קיבוצו ודומיו.

 

***

ראשית, יש כאן הכללה בוטה. אני מניח שיש בקיבוץ השיתופי חברים המפתחים תלות. אלה שנעלבים כל כך מן הכינוי "מעמדי" נוהגים לכנותם "פרזיטים" ולמנף את קיומם כדי להצדיק את הפרטת הקיבוץ. אבל מצד שני, יש בקיבוץ השיתופי אנשים המגלים אחריות רבה ותורמים מעל ומעבר. אפשר למנות עשרות מנהלי מפעלים מצליחים ויזמים, שמוותרים על חלופות קוסמות מחוץ לקיבוץ ואינם מפתחים כל תלות. אפשר למנות רכזי ועדות ומחלקות ועוד רבים-רבים שקמים לעמל יומם ועושים את מלאכתם, לעתים מעל ומעבר, ותורמים לכלכלת קיבוציהם. במידה מסוימת מזכיר מיתוס הפרזיטים את מיתוס "הקיבוצניקים המיליונרים" של בגין. שניהם שימשו מנוף מניפולטיבי לעיצוב דעת קהל.

 

שנית, תלות מתפתחת בכל סוג של חברה. אפשר להניח שחלק ממקבלי דמי האבטלה והביטוחים הסוציאליים למיניהם, גם בחברה קפיטליסטית, היו יכולים לעשות יותר כדי "לא לפתח תלות". נפש האדם, סיבותיו ורצונותיו מורכבים ולא קל לפרשם.

 

אבל, למען האמת, לא על זה הוויכוח. שהרי קל להסכים שפיתוח תלות הוא עניין רע. אני מאוד בעד גילוי אחריות לצרכי הקיום ונגד פיתוח תלות. השאלה האמיתית היא כיצד מסייעים ל"מפתחי תלות" וכיצד מעצימים את גילוי האחריות. זוהי שאלה של "איך". שהרי ה"מה" - מוסכם: פיתוח תלות זה רע.

 

***

בנושא ה"איך", נראה שהדרכים מתפצלות לשני כיוונים, ערכיים ביסודם. יש מי שמאמין, כמוני, שהדרך העדיפה היא הידברות, טיפוח סולידאריות, וניהול ציבורי משתף, ללא שכר ועונש כספי. רבות דובר על כך, גם במחקרים, שמוטיבציה היא לא רק עניין של כסף.

 

יש מי שסבור שהפתרון ייעשה בעיקר דרך הכיס. הכה את מפתח התלות בכיסו והוא כבר ילך לעבוד וידאג לקיומו. זו הגישה הרווחת בעולם הניאו-ליברלי. בתנועה הקיבוצית היא תורגמה לדיפרנציאליות ופיקוח באמצעות השכר, הנקבע לפי כללי השוק.

 

בעיקרו של דבר זהו לב הוויכוח בין השיתופיים למעמדיים, או המופרטים, או איך שלא נקרא לזה. המחלוקת הריאלית היא על כן או לא שוויון ערך העבודה; כן או לא תקציב שוויוני. מכאן מתפצלים סעיפי משנה רבים לעניינים של שיוכים, נכסים ועוד כיו"ב.

 

ככל שאני קורא את רשימותיו של גדעון, אני חש שהוא הולך סחור-סחור סביב המחלוקת הזאת מבלי לגעת בה באמת. על הדרך, הוא טוען ללחצים על סרבני השיתוף, כאילו על סרבני ההפרטה איש לא לוחץ ואיש אינו מפתה אותם; הוא מעלה באוב בולשביזם מלפני "אלף שנות", שבמידה מסוימת תאם רוח של תקופת ההתגייסות, ומייסר בו את עצמו ואותנו. גדעון מתווכח ורב עם זיכרונות ומיתוסים, לא עם המציאות העכשווית.

 

***

אני רוצה להציב בפניך אתגר קטן, גדעון: הנח רגע לבובר, בוסל וחבריהם ותאמר לנו דבר מפורש: שוויון ערך העבודה, או אי-שוויון ערך העבודה? שכר דיפרנציאלי, או תקציב שוויוני? זה הרי לב העניין. כמה תחוג סביבו בייסוריך? ואם זה קשה, אז תציג בבקשה 2-3 קיבוצים מבין 180 המופרטים, שהיית רוצה שעין השופט יהיה כמותם. שלפחות נדע מה אתה רוצה.

 

איך שרה ריטה להוא שמהסס לומר שהוא אוהב אותה? "תגיד את זה, תגיד את זה, תגיד את זה כבר". גדעון, גם בייסורים לא צריך לפתח תלות.

 

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
19/9/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו