עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מפלה רעיונית

מפלה רעיונית

מאת עזרא דלומי, 11/9/2010

 

ואז באה הטראומה. בן ראשון בהיסטוריה של הקיבוץ הודיע שהוא עוזב מיד אחרי השחרור. לא רוצה שנת חופש, לא מסלול בנים, לא חו"ל, לא לימודים. עוזב לאלתר. אוי איזו בגידה

 

-          זהו, אמרתי לאימא, אני עובר לקיבוץ.

-          מה זהו? היא שאלה, כאילו לא ידעה, אז לא נראה אותך בבית יותר?

-          לא, עניתי, אני נוסע. האוטו מהקיבוץ מחכה לי למטה, צריך למהר, אמרתי בניסיון לקצר את קטע העצבות המעיק.

 

היא לא בכתה, אבל הדמעות שהתחילו לזלוג מעיניה היו חזקות מכל בכי. רק שילדים, על אחת כמה וכמה נערים, לא מאמינים בדמעות של הורים.

 

הסצנה הזאת - היום היא הייתה יכולה לקשט כל סרט תורכי - התרחשה אי שם בשלהי 1963. למטה, ליד הכניסה לבית בצפון הישן של תל-אביב, חיכו לבואי מוטקה ויוסקה, שני חברי הקיבוץ המכהנים במזכירות הנוער העובד. ביום שלישי כל הפעילים נוסעים לקיבוציהם - כך היה הנוהג אז - והם באו לאסוף אותי עם הסוסיתא הישנה, שהנסיעה בה דמתה לשיט בסירת מפרש, בים גבה גלי.

***

את בית ההורים עזבתי בגיל 17. סיימתי לימודי חשמל במגמה תלת שנתית והייתי בין מי שסומנו ע"י צה"ל לאחד מהמקצועות הטכניים. בעת ההיא קראו לזה חיל חימוש. אלא שאני רציתי ללכת לנח"ל עם הגרעין והנוהג דאז היה לשלוח את מי שרצה לדחות גיוס ל"הכשרה צעירה" בקיבוץ, עד למועד גיוסו של כל הגרעין.

 

ההורים לא הבינו את הבחירה, מה גם שהייתי בן שני במשפחה שהחליט "להגשים". בבית בעיראק, ממנה באנו, החיים היו חמולתיים: הורים, בנים, דודים, דודות, סבים סבתות גרו באותו בית גדול, וכאן הכל פתאום מתפזר. כאנשים שרכושם שם היה רב ולכאן הגיעו די בחוסר כל, הסיפור הזה על קיבוץ שבו עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה בלי לצבור נכסים, נתפס בעיני ההורים כשיא הניצול של ילדיהם. לך תסביר להם על מרקס ובעלות קולקטיבית על הרכוש, מה גם שלא הבנתי בזה הרבה. בסך הכל רציתי ללכת לצבא עם החבר'ה... לקח להם הרבה שנים להתאושש מההחלטה הזאת, אם בכלל.

***

 לימים נזכרתי בסיפור הזה כשכיהנתי כמזכיר קיבוץ, אי שם באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. בעת ההיא החלו לצבור תאוצה מסלולי הצעירים, על שמותיהם השונים: שנה בבית, שנת חופש, ניתוק כלכלי, טיול בנים, שכירים בקיבוץ, מסלול לימודים ועוד כיו"ב, כיד הדמיון.

 

ומכיוון שאז עוד אסור היה לבן להיות שכיר ובה בעת לגור בקיבוץ, נולדו כל מיני פתרונות יצירתיים, כמו מגורים במושב סמוך או חילופי מגורים עם קיבוץ שכן: שלנו - אצלם, שלהם - אצלנו.

 

בעידן הטרום מחשבי היה קשה לעקוב אחרי "מי נמצא איפה" ובאיזה שלב של המסלול, שלא לדבר על חישובי הזכויות והוותק, אבל יתרון אחד ברור, היה לשיטה הזו: היא אפשרה לדווח לסקרי הקליטה התקופתיים של התנועה על "אחוז הישארות גבוה של בנים". כי כל עוד הבן לא ממש עזב, הוא בגדר נשאר... הוא עוד ישוב, כדבר הבלדה.

 

***

ואז באה הטראומה. בן ראשון בהיסטוריה של הקיבוץ הודיע שהוא עוזב מיד אחרי השחרור. לא רוצה שנת חופש, לא מסלול בנים, לא חו"ל, לא לימודים. רוצה לעזוב לאלתר. עבורי, זה היה משבר דו מסלולי: ראשית, השבר האידיאולוגי - הבן לא מאמין בקיבוץ עד כדי כך שהוא אפילו לא מוכן לתת לו תקופת מבחן; שנית, למה אצלי? למה זה קורה דווקא בזמן שאני מזכיר? למה לא בעוד שנתיים, כשתסתיים הקדנציה? ומה יהיה עם אחוזי ההישארות הגבוהים?

 

התחלנו לטקס עצה עם ההורים המודאגים ויצאנו במבצע הוזלות: "תישאר חצי שנה ואז תחליט"; "תישאר שלושה חודשים ואז תחליט"; "תישאר חודש...". התקווה הייתה שבמהלך התקופה הזאת אולי "הברגים אצל הילד יסתדרו" והוא ישנה את דעתו. אבל הילד אפילו לא נתן צ'אנס. הוא עוזב מיד אחרי השחרור.

 

***

נזכרתי "בבגידה" שלי בהורי מלפני חצי יובל. בציפייה הנכזבת של ההורים, שהבן ילך בתלם שחרשו עבורו, בכמיהה שייכנס למסלול שייעדו לו בדמיונם ומן האכזבה הבלתי נמנעת.

 

עם השנים נרגענו קצת "מהבגידות" הללו. נעשינו פחות פולנים החרדים לראות את הילד מתחת לידיים ופחות אידיאולוגים מכדי לראות בעזיבתו את הקיבוץ כשלון חינוכי. האמת, נעשינו כאלה גם קצת מחוסר ברירה. הילדים הרי ממילא לא שואלים אותנו.

 

וכך, בכל דור ודור "בוגדים" בנים בהוריהם, אבל אנחנו - כהורים שפעם "בגדו" - מצפים שלנו זה לא יקרה. נכון, בגדנו, אבל הבגידה שלנו הייתה צודקת. או שכך, לפחות, נטינו לחשוב. מה פתאום שיבגדו בנו?

 

פורסם ב"דף הירוק" (7.9.10)

 
למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
11/9/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו