עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כמה ספקות לא יזיקו

כמה ספקות לא יזיקו

מאת אבישי גרוסמן, 31/8/2010

 

לפני שארנון אבני מואס בעולמו הישן, כדאי שיבחן בשבע עיניים את עולמו החדש. תגובה ל"צחצוח חרבות בחנות צעצועים"

 

לפני שנים אחדות קראתי את הביוגרפיה של יעקב חזן. בימים אלה סיימתי לקרוא את החלק הראשון של הביוגרפיה של המנהיג השני מתוך צמד ההנהגה ההיסטורית של השומר הצעיר, מאיר יערי. כמי שהכיר את המנהיגים ההיסטוריים בתקופת פעילותם, אני זוכר את התוקף, הביטחון בדרך, הניסוחים המעורפלים והמערפלים של החלטות המוסדות התנועתיים, בהם הייתה לשניים השפעה מוחלטת.

 

***

אבל בעיקר חרוטה בזיכרוני הנפת היד של מאיר, אותה היה מניף ומטיח בשולחן כדי לחזק את טיעוניו. ולצידה של היד המונפת אני זוכר את נאומיו הסדורים דבר דבור על אופניו של יעקב חזן, שהיה נואם בעל כוח השפעה אדיר על שומעיו. בדיעבד, אנחנו יודעים שמי שהעז לחלוק על עמדותיהם של השניים סיכן את יכולתו להמשיך ולכהן כפעיל תנועתי או מפלגתי, והפעילים או אלה שחפצו להיות כאלה התיישרו על פי הקו הרשמי, שנקבע על ידי אלה שמאחורי גבם כונו "האדמו"רים".

***

העיון בדרכם הפוליטית של השניים, לאורך שנות פעילותם הרבות, מצביע על טעויות אסטרטגיות שטעו השניים, שנבעו גם ממניעים אישיים שעיקרם רצון להמשיך ולשלוט, להמשיך ולעמוד במרכז החיים התנועתיים. השאלה, שמעסיקה אותי לא אחת, כיצד הצליחו השניים להוליך אחריהם מחנה כול כך גדול, שהיה מורכב ברובו מאנשים חושבים, יודעי ספר, חכמי לב.

 

מסתבר, שרבים מאתנו זקוקים לוודאויות, לאמירות בוטחות, למסמני דרך, האמורים להבטיח בסופה שיפור המציאות, שלעולם היא רק חלקית ולא שלימה. אבל, יותר מכול זקוקים רבים מאתנו להישען על אנשים הנחושים בדעתם, הנתפסים על ידנו כיודעים לאן מובילה הדרך הנכונה וכיצד יש ללכת בה.

***

בילקוט הכזבים, שחובר על ידי חיים חפר ודן בן אמוץ, מסופר על אחד הנואמים, שכאשר היה מכין את עצמו להופעה בפני קהל היה קובע לעצמו: "כאן זה לא משכנע, ולכן צריך להגיד את הדברים בקול גדול". וכך גם נהג לעשות.

 

ארנון אבני חבר נירים מדבר בימים אלה בקול גדול. הוא יודע, הוא בטוח, הספקות נעלמו ונשארו רק הוודאויות. אין עוד מקום לאמונות העבר, עליהן נשען הקיום הקיבוצי עד היום, כמו שוויון בין שונים, כל עבודה מכבדת את בעליה באותה מידה, הקפדה על התנהלות דמוקרטית המאפשרת לכל חבר להשפיע על דמותו העכשווית והעתידית של הקיבוץ, החובה לקיים ולשמור על זכותו של כול חבר לקבל סיוע ייחודי מהקיבוץ - אם וכאשר יזדקק לו, ובעיקר - קביעת מעמדו החברתי של חבר הקיבוץ באמצעות בחינה יומיומית של אורחות חייו, כלומר, הקפדה על דוגמה אישית אותה הוא מקיים בחייו היומיומיים.

 

כך גם לגבי קריטריון שני, הקובע את מעמדו של החבר בעיני חבריו בקיבוץ הקלאסי - תרומתו למערכת הקיבוצית בתחומים שונים ומגוונים, ולא רק בתחומים כלכליים.

 

***

החברה הקיבוצית תמיד הייתה חברה דינמית, משתנה, המאפשרת ביטויים ייחודיים ויצירתיים בתחומים רבים. לא מקרית היא העובדה, שהקיבוצים פיתחו חקלאות מודרנית, תעשיה מפותחת, וכי אמנים רבים בתחומים שונים מצאו במסגרת הקיבוצית זירה מעודדת להתפתחותם.

 

זכותו של כל אדם, כולל ארנון אבני, לחשוב שמרכיבים אנושיים אלה הם מיושנים, או לחילופין לא ראויים, ואולי גם לא ניתנים לביצוע. זכותו לחשוב, שעדיף לא להתעקש לממש את הערכים הקיבוציים שהם ערכים הומניסטיים ותובעניים.

 

אבל, מהיכרותי רבת השנים עם ארנון הייתי מצפה ממנו להשאיר קצת יותר מקום לספק, לסימני שאלה, לנכונות להיאבק על הצודק ולא רק על היעיל.

 

מתוך "במקום" מס' 19

   
למאמרים של אבישי גרוסמן
נכתב בתאריך
31/8/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו