עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אצולה סוציאליסטית

אצולה סוציאליסטית

מאת אודי מנור, 18/8/2010

 

ישנם יותר מדי חברי קיבוץ - גם בקיבוצים השיתופיים - הסבורים שהמקרה שלהם מצדיק 'פריבילגיה', מתוקף השתייכותם לאצולה כזו או אחרת

 

עיריית טבעון מכריזה באופן הברור ביותר, באמצעות שלטים קטנים ומנוכרים המוצבים ברחבי הרשות המקומית, כי קנס בן 660 ₪ יוטל על מי שכלבו יטיל את צואתו ברשות הרבים. משטרת ישראל פועלת נמרצות על מנת להעמיד נהגים עבריינים לדין, תוך שהיא מסמנת סדרי עדיפויות ברורים, כגון נהיגה במהירות מופרזת ונסיעה ללא חגורות. העונשים על עבירות אלו כבדים למדי, במקרים מסוימים האזרח יכול לאבד לפרק זמן מסוים את חופש התנועה שלו, כלומר ממש לשבת בבית סוהר.

***

השוויון בפני החוק, אותה המצאה כל כך קשה ליישום שבאה לעולם לפני כמאתיים שנה בסך הכול, ועדיין לרבים, רבים מדי - בישראל אלה חרדים, מקורבים מיניהם, סתם מאפיונרים וכד' - קשה כל כך להבין, קל וחומר לממש, הוא עקרון שיש בו דבר והיפוכו. מחד גיסא, הוא הביטוי החזק והמובהק ביותר לרעיון החדש והקשה למימוש לא פחות: שוויון ערך האדם. לא סתם 'מותר האדם מהבהמה', אלא שוויון עקרוני בערכו של כל אדם, כל הזמן. מאידך גיסא, השוויון הזה מחמיץ את ההבדלים בין בני האדם.

 

***

אם לעשות שימוש בדוגמאות בהן פתחנו, הרי שלכל אדם בר דעת ברור ההבדל בין מי שנוהג במהירות מופרזת כשבמכוניתו אישה נוטה ללדת, למשל, לבין מי שנוהג בדיוק באותה מהירות סתם כך, כי מתחשק לו. השוויון בפני החוק עיוור להבדלים הללו, והעיוורון הזה הוא חלק מנשמת אפה של המערכת הליברלית, שהחליפה בהצלחה כל כך מרובה את זו שקדמה לה: הפיאודלית. זו, כידוע, הייתה בנויה על אי-שוויון ערך האדם, ועל 'פריבילגיות', כלומר, על 'חוקים-פרטיים' (שזה משמעות המושג 'פריבי-לגיה', בתרגום חופשי: 'חוק-פרטי').

 

***

ואז הגיע הסוציאליזם. מארקס, כידוע, ניסח את המטרה האוטופית הרחוקה ביותר, זו שיש לשאוף אליה גם בידיעה שקרוב לוודאי שלא תושג במלואה. העיקרון המפורסם שלו, 'מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו', הוא התשובה העמוקה והרצינית ביותר לאתגר של השוויון הליברלי. מחד גיסא, יש בעקרון הזה את השוויון הליברלי: "כל אחד" מופיע שם פעמיים, פעם כצרכן, פעם כיצרן, ועל פי ההיגיון של 'שוויון ערך האדם' ברור, כי לכל אחד יש זכות שווה להיות גם צרכן וגם יצרן. אבל מאידך גיסא, מארקס חורג אל מעבר לעיוורון הליברלי ומציע לבסס את החברה האנושית החופשית לא רק על הזכות להשתתפות בייצור ובצריכה, אלא על חובת היחיד והחברה לקיים את הייצור והצריכה באופן המתאים לכל אדם ואדם.

 

הפיכחון הזה דורש לקיחת אחריות ודיאלוג מתמיד ומשוכלל. החלופה לצורת הסתכלות זו, כך סברו הסוציאליסטים למיניהם, הוא שוויון מבורך לכשעצמו, אך שוויון המבוסס על ניכור, הנובע מעיוורון כלפי המורכבות האנושית.

***

ואז הגיע הקיבוץ. לא זה המקום לדון בכל תולדות השתלשלותו, ולו מהסיבה הפשוטה שמאמר קצר צריך להיות מאמר קצר. אך גם כי עברו של הקיבוץ, כמו עברה של כל תופעה חברתית, הוא לא תעודת ביטוח בפני העתיד. גם אם אבות אכלו פרי הילולים, יש סכנה כי בנים יאכלו בוסר. ובתחום הזה, של האחריות האישית על רשות הרבים, הסכנה הזו מתממשת בחצרו של קיבוץ, יום-יום, שעה-שעה.

 

באופן פרדוקסאלי, שיכול היה אולי להיות מצחיק, בקיבוץ מתקיימות זו לצד זו כל התפיסות הנזכרות כאן. גם סוציאליזם, גם ליברליזם, אבל גם פיאודליזם מטריד: ישנם יותר מדי חברי קיבוץ - גם בקיבוצים השיתופיים - הסבורים שהמקרה שלהם מצדיק 'פריבילגיה'. לא במקרה לא פעם הם רואים עצמם, ממש כמו קודמיהם ההיסטוריים, כשייכים לאצולה כזו או אחרת.

***

גם בקריית טבעון ישנם אנשים הרואים עצמם כראויים לפריבילגיה, אך כאשר הם דוהרים במכוניתם כשתינוקם יושב על ההגה, ולא חגור כמובן, או כאשר כלבם מלכלך ומטריד, הניכור האזרחי, הליברלי, עומד לרשות שכנו של 'האציל', כי החוק השוויוני שאינו מכיר בפריבילגיות למיניהן, לצידו.

 

על המצב בחצרו של קיבוץ, מהבחינה הזו, אין צורך להכביר מלים. הדברים ידועים. בקיבוץ אין רשויות אכיפה, והגבול כמאמר המשורר, הוא 'בלב כל חייל'. ואם החייל, כלומר החבר, חי במונחים פיאודליים, אין פלא שאת הסוציאליזם הקיבוצי רוצה לרשת הליברליזם המנוכר. אם אלו הברירות: פיאודליזם של איש העקום בעיניו יעשה, או ליברליזם של שוויון עיוור, ברור לאן הולך הקיבוץ.

 

***

וסימן השאלה שבכותרת? כי כמאמר משורר אחר, 'אני מאמין בך'. אלא שאמונה באדם לא תספיק כאן. גם לא חינוך. גם זו שאלה פוליטית, במובן הישן והטוב של המלה, המתייחסת לסך כל פעולותיו של האדם בבואו לארגן את חייו באופן כזה או אחר.

 

מתוך "במקום" מס' 18

  

למאמרים של אודי מנור
נכתב בתאריך
18/8/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו