עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ההפסד כולו של המט'ש

ההפסד כולו של המט"ש

מאת מיכה אשחר, 15/8/2010

 

ההישגים שהניבה חברותם של הקיבוצים השיתופיים בתנועה הם הישגי סרק. תגובה לאלישע שפירא

 

קראתי בעניין רב את מאמרו של אלישע שפירא "תנועה בתוך תנועה" ("שווים" 2 באוגוסט 2010). אני מודה לו על הדברים ויותר מזה - על רוח הדברים.

 

בהסתמך על אותן עובדות שאלישע נשען עליהן - מסקנתי שונה. אני מציע לבדוק האם ייתכן שיותר טוב לנו, שלא תתקיים כלל תנועה קיבוצית, מאשר תתקיים. האם ייתכן, אני שואל, כי העול או ה"תורנות" שמבקשים מאיתנו לשאת בהם, הם סוג של תורנות-חיסול במסיבה, שבה אנו-עצמנו נעלה על השולחן לקינוח?

 

אלישע במאמרו מתייחס להישג שבהחלטת מועצת התנועה, להתנגד פה-אחד להפרטת קרקעות הלאום. אני שואל, לא רק "מה בצע" בהחלטה, אם אפשר להפוך אותה על פניה על ידי הצוות הפעיל של התנועה, כפי שאכן נעשה. אני שואל איזו מין תנועה היא זו? "מה בצע" בקיומה? אלישע הראה כי קיים מקום שבו הוא וחברים אחרים חושבים כמוני ומייצגים אותי, ומצליחים לחולל שינוי. אבל אם אפשר פשוט להתעלם מההחלטה - מה הועילו חכמים? מועצת התנועה - הדבר שאלישע מועיל בו - איפה הוא מועיל, איפה הוא קונקרטי?

 

אמשיך באילוסטרציה.

 

עד לפני כמה עשרות שנים, בתי ספר בקיבוצים לא היו מגישים לבגרות. מתוך עיקרון. רצית ללמוד לבגרות בתיכון? היית צריך ללכת לבית ספר בעיר.

 

אני לא רוצה להיכנס לנושא הזה - אם זה היה נכון לעשות כך או לא, ומה היו ההשפעות וההשלכות והמשמעויות וכולי. תולדותיו של הסיפור הזה יכולות להצדיק מלגה לסטודנט.

 

הנקודה היא, כל עוד החרם על בחינות הבגרות בבתי הספר הקיבוציים היה חרם מלא, ללא "שוברי שביתה", אז היה יחס מסוים כלפי מי שבא מבית ספר קיבוצי. זאת אומרת, אם יכולת להוכיח שלמדת בבית ספר קיבוצי, אז באוניברסיטה למשל ידעו שאין לך בגרות, לא כי אתה לא יכול מאיזושהי סיבה לעמוד בבחינות, אלא כי לא הייתה לך האופציה לעשות את זה. והיו הקלות והתחשבויות שנבעו מההכרה הזו. זאת אומרת, כל אדם אחר היה נפסל על הסף ולא נכנס בכלל לדיון על קבלה לעבודה או ללימודים, אבל אם גדלת בקיבוץ - אז בחלק גדול של המקרים ידעו, שהקריטריון הזה של תעודת בגרות, משחק תפקיד קצת שונה בתנאי הקבלה.

 

***

כל זה השתנה ברגע שבו חלק מהקיבוצים התחילו כן להגיש לבגרות. עכשיו, לך תוכיח שבית הספר הספציפי שאתה למדת בו, לא מגיש לבגרות או כן מגיש. ואז מתחילים להסתכל עליך "בעין עקומה": אולי בעצם, אין לך בגרות כי אתה עצלן או טיפש?

 

מי שיושב בוועדת קבלה, או מי שכותב את רשימת הקריטריונים או "תנאי-סף", הדבר האחרון שהוא צריך זה להוסיף סעיפי-משנה על חריגים ולהתחיל להתעסק עם דקויות. ברמת העיקרון אלה אנשים נחמדים שלא רוצים לעשות עוול לאוכלוסיות, בוודאי הם לא רוצים שיכתבו עליהם בעיתון שהם עושים עוול כזה. אבל הם צריכים לעמוד בלוח זמנים ולעשות עבודת מיון בתוך אילוץ של תקציב, ואחרי שמונה-תשע שעות עבודה הם רוצים ללכת הביתה.

 

הסוף ברור: ברגע שבו חלק מהקיבוצים התחילו להגיש לבגרות, כולם היו חייבים להתיישר לפי אותו קו. כי אף אחד לא רוצה לקפח את הילדים שלו ולתת להם להתחיל את החיים מנקודת זינוק נחותה.

 

***

הסיפור הזה הוא אילוסטרציה טובה למה שקורה לנו היום, מול משרדי ממשלה.

 

אחד הדברים שקורים ממש בימים אלה בקיבוץ קטורה: רכזת הגיל הרך ועוד בעלי תפקידים, צריכים לעבור "ווייה-דולורוזה" כדי שיאשרו לנו להפעיל "קייטנה", כאילו, כי אסור להפעיל גן-ילדים בחודש אוגוסט. יש עוד אלף ואחד דברים ודרישות וסעיפי תקנון, שנשמעים מטורפים.

 

אבל רק לנו הם נשמעים מטורפים. במבט של משרד החינוך, הדרישות הן די הגיוניות, כי הרבה קיבוצים הם היום לא יותר משכונה, או "חדר שינה" של עיר סמוכה. רוב האנשים שמתגוררים בהם אינם חברים, אלא תושבים שרצו נוף כפרי עם ארומה של שיתופיות. אין לי ביקורת עליהם ועל השיטה, כולם אנשים נהדרים. אבל משרד החינוך מצידו, במצב הזה לא יכול לתת ל"קיבוץ" להמשיך להתנהל כמו הקיבוץ של פעם. פעם, בכל קיבוץ, האדם שמטפל בילדים היה אותו אדם שגר ליד אותם ילדים מאז שהם נולדו. אז גם בחודש אוגוסט, אותו אדם ממשיך לעשות את העבודה שלו כמו בכל יום, וכמו בקיבוץ קטורה היום. אבל משרד החינוך, כמו כל מדינת ישראל, "יודע" שהסיפור הזה נגמר. משרד החינוך לא יודע ולא רוצה לדעת, איזה קיבוץ הוא כמו קטורה או יטבתה, ואיזה קיבוץ הוא אחר. אנחנו גם לא נצליח לגרום למשרד החינוך להתעניין בזה ולעשות את ההבחנה הזו. לכן משרד החינוך יפקח על גני הילדים בקטורה, כמו על כל יישוב שמפעיל גן ילדים. ורשימת הדרישות כמובן אחידה, למרות שחלק מהדברים, עבורנו הם אבסורדיים.

 

וזה מפני שהדברים השתנו. עכשיו, זה שאנחנו נמצאים בצד שמפסיד מהשינויים האלה, זה מעניין רק אותנו! זה לא מעניין את הקיבוצים-לשעבר. הם כבר גזרו את הקופון מהשינוי הזה. זה מתחיל לעניין אותם, רק כשהם רוצים שאנחנו נתדלק את המערכת שגורמת לשינויים האלה לקרות...

***

דוגמה אחרת לגמרי:

 

שני קיבוצים הגישו בג"צ נגד מדיניות המכסות בענף חלב העיזים. עכשיו, כל בר-דעת יודע שאין תכנון בענף בלי מכסות, ואין ענף בלי תכנון, וזה לא יהיה הענף החקלאי הראשון שירד לטמיון בגלל שמישהו חשב, שהוא יכול למכור קצת יותר אבל "פקידים" רשעים לא נותנים לו. ואם לא ישתמשו שם בהטיה של הביטוי "בולשביזם" - אני מתחייב לאכול את כל מסכי המחשב, עליהם יוצג המאמר הזה.

 

מה שלא כולם יודעים הוא, שמשרד האוצר(!) הכיר בחשיבות ובלגיטימיות של התכנון בכלכלה חקלאית. משרד האוצר הכיר בכך, שאספקת מזון סדירה ופריסה התיישבותית, אלה הן מטרות ראויות, אלה שיקולים שמשקלם ראוי. אבל התנועה הקיבוצית, כשהדברים מתגלגלים למשהו קונקרטי, כלומר - כזה שאפשר לבחון אותו כשיש התנגדות - התנועה הקיבוצית במקרה הטוב ניטרלית! ובדרך כלל, המקרה איננו טוב.

 

***

בשתי הדוגמאות שהבאתי, אין מקום למאבק וניסיון לשנות דברים "מבפנים". נהפוך הוא - קיומו של אותו "בפנים", הוא זה שמעניק לגיטימציה לפגיעה האנושה כל כך, במעמדנו, בהכרה בייחוד שלנו - הכרה שאיננה דרושה מטעמים של כבוד וכיבודים גרידא, אלא לצרכי הקיום, צרכי היומיום.

 

אלישע מזכיר במאמרו "שינוי מגמה", כביכול, ...של מובילי התנועה הנוכחיים ... המעבר מהמלצה על "צמיחה חברתית (דמוגראפית) כאילו", שעיקרה החלפת החברים ב"שכונות הקהילתיות" וב"תושבים", למדיניות מחודשת, שעיקרה קליטה לחברות מלאה בקיבוצים.

 

בטח ש"מובילי" התנועה הנוכחיים מוכנים לשנות את המלצתם. הם יכולים באותה מידה להמליץ לקיבוצים להחליף את התושבים בלפריקונים[1]. כל הדיבורים האלה לא חייבים במס. להיפך - "מובילי" התנועה ישמחו לטפח את הארומה השיתופית התנועתית כל עוד היא איננה מחייבת. זה יכול לעזור לשמר חלק מההטבות וההקלות שהקיבוץ ההיסטורי השיג בזכות. קליטה לחברות תתקיים בעיקר בקיבוצים האמיתיים. השייכות שלנו לתנועה "תתבל" קצת את אותה ארומה שיתופית ותיתן לגיטימציה לדרישות שונות של קיבוצים אחרים.

 

נניח שהארגון (לצורך העניין - קיבוץ) הוא מוצלח, שמעורר חשק להצטרף אליו במעמד חבר. מי יתמוך בדילול מניות, איך ייווצר רוב הדרוש לקבלת מועמד לחברות, בייחוד כאשר הערכים המנחים הם אלה שגרמו למעבר לשכר דיפרנציאלי? אני מזכיר שממשלת ישראל כבר מזמן לא בונה בקיבוצים. איפה יגורו הנקלטים? לחילופין - אם הערכים המנחים הם סוציאליסטיים, מה צורך יש בהמלצה כזו או אחרת של "מובילי" התנועה? את מה הם בדיוק מובילים?

 

ייתכן אפילו, שההסכמה הרחבה שהשיגו אלישע וחברינו האחרים במועצת התנועה, כלומר התנגדות פה-אחד להפרטת קרקעות הלאום, היא בין היתר תוצאה של ההכרה כי במקום שקובע, ניתן להחליט אחרת לגמרי. על מילים אין מסים.

 

לסיכום: מבלי לדון כרגע בסיכוייה של תנועה אחרת, הדוגמאות שאלישע מביא מחזקות את הטענה כי התועלת בקיומה של התנועה הקיבוצית היא שלילית. המקומות שבהם קולנו נשמע אינם המקומות הקובעים, ומאידך, במקומות הקובעים מתרחשים דברים נוראים, וזה - בהסכמתנו, למעשה.

 



[1] לפריקון: שד ננס במיתולוגיה האירית.

 

למאמרים של מיכה אשחר
נכתב בתאריך
15/8/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו