עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כאן ועכשיו מול חשיבה לדורות

כאן ועכשיו מול חשיבה לדורות

מאת אלישע שפירא, 11/8/2010

 

עדיף להאכיל את התרנגולת ולקבל ממנה ביצים לזמן רב מאשר לשחוט אותה וליהנות מבשרה רק פעם אחת ויחידה. וזה נכון גם לנכסי הקיבוץ

 

הורי באו לכאן מהעולם הגדול עם תרמיל מלא על גבם. תרמיל עמוס במורשת ובגורל היהודי, יחד עם הרוחות החדשות והתקוות הגדולות שהלהיבו את צעירי "העולם החדש" של ראשית המאה העשרים. הם הלכו לעולמם שמחים וגאים במפעלם. הם בנו קיבוץ, הם השתתפו בבניית הארץ, הם שינו את הגורל היהודי, הם היו בטוחים שבנו "בית בל יימוט לדורות" והם חשו שבכל אלה הבטיחו את עתיד הדורות הבאים, בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ. הדור השני בקיבוץ, בני דורי, חברי הקרובים, לא חוו את התרומה למפעל הגדול באותה עוצמה בה חוו אותה הוריהם. אנחנו נלחמנו במלחמות ישראל, בנינו וביססנו את המפעל שהתחילו הורינו, אך אנו מודאגים מהצפוי לנו בעתיד ואיננו בטוחים כמו הורינו בניצחונו של "היהודי החדש".

 

 כמו שקורה בכל החברות המודרניות, גם רבים מבנותינו ובנינו בוחרים לחיות במקומות אחרים וחלקם נפוצים לכל קצווי הארץ (והעולם). במציאות זו תחושת החוזק והביטחון האישי אינם יכולים להיזון רק מהצלחתו הכללית של הקיבוץ. נחוצים גם עוגנים כלכליים חברתיים ואישיים. לשם כך אנחנו בונים ראשית לכל חיסכון וביטוח פנסיוני, לחברים ולקיבוץ. אך בכך לא די. יש ליצור זיקה נוספת בין החבר לנכסי הקיבוץ. יש לתת ערך כלכלי בר מימוש לשנות עבודתו של החבר. כך יוכל כל חבר להחליט על האופן בו ירצה לממש לפחות חלק ממה שצבר. בין שישתמש בצבירה לצרכיו שלו ובין שירצה להעבירם לילדיו, בחייו או לאחר מותו.

 

***

אפשר לבנות את החיסכון האישי על ידי פיזור "הון האגודה השיתופית" ושיוכו לחברים, ואפשר לעשות זאת בדרך של שיוך חלק מ"פירות הנכסים" לחברים, תוך שמירת הון האגודה והמשך טיפוחו והצמחתו, כדי שיניב פירות נוספים. במילים של סבתא שלי: "צריך להחליט אם רוצים לשחוט את התרנגולת, או שרוצים להאכיל אותה כדי שתמשיך להטיל ביצים". לשחוט את התרנגולת אפשר פעם אחת. לחלק את הביצים אפשר זמן רב. זה ההבדל המהותי בין מי שחושבים רק על כאן ועכשיו, למי שרוצים את הקיבוץ לדורות. בין מי שרוצים לממש עכשיו את הכל ללא עתיד, לבין מי שרוצים לממש חלק ולהבטיח גם את העתיד. בחירה נוספת שיש לבחור היא בין חלוקה שוויונית, על פי ותק, לבין חלוקה שאינה שוויונית. שיוך מלא של הנכסים יביא בהכרח למסחורם - למסחר באחזקות ("מניות") ולתהליך של צבירת נכסים על ידי בעלי הממון.

 

בקיבוצים הדיפרנציאליים עשויים בעלי ההכנסות הגבוהות להשתלט על חלק הולך וגדל של העסקים, על ידי רכישת האחזקות מאלה שזקוקים לתוספת הכנסה מיידית. כך יקרה מה שקורה בכל העולם הרכושני, "בעלי ההון מגדילים את הונם". מי שנהנים מהכנסות גבוהות יצברו יותר נכסים. פעם קראנו לזה "הצבר ההון". ונכון לקחת בחשבון גם את הסכנה של "השתלטות עוינת" על ידי בעלי עניין שונים. כדי לשייך חלק מפירות הנכסים לחברים, על בסיס שוויוני, לא צריך לחרוג מתקנון הקיבוץ ואפשר לעשות זאת גם בקיבוץ השיתופי – שוויוני, כפי שאפשר לעשות (ועושים במקרים רבים בפועל) בקיבוצים הדיפרנציאליים.

***

קיבוצים שיתופיים רבים כבר הפעילו מנגנונים מקוריים לשיוך חלק מפירות נכסיהם ולצבירה אישית (בדרך כלל במסגרת "קרן מילואים"). יש מי שקוראים לזה "קרן חיים", יש מי שמדגיש את ה"הורשה" ויש המשלבים את קרן החיים עם ההורשה. כך או כך, זו אחת הדוגמאות החשובות ל"התחדשות שיתופית". מתן מענה לצרכים שלא התייחסנו אליהם בעבר, מתוך השותפות שלנו ועל בסיסה. כמובן שהאפשרות לצבור לקרנות החיים וההורשה מותנית בכך שיש פירות לנכסים מעבר לצרכי הקיום המיידיים. אמת בסיסית זו נכונה בכל מקום ובכל שיטה: אפשר לחלק ואפשר להוריש רק את מה שיש.

  

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
11/8/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו