עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / ... מפני שאוהבים את הממון

שיתופי - חדשני / ... מפני שאוהבים את הממון

אורי הייטנר, 19/7/2010

 

הקיבוץ הוא החברה היחידה שבמשך כמעט מאה שנה מצאה דרך להתגבר על אהבת הממון וככזו, היא היחידה שלא היה בה עוני

 

"אמר רבי יוחנן בן תורתא: מפני מה חרבה שילה? מפני ביזיון קדושים בתוכה. מקדש ראשון – מפני מה חרב? מפני עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיה תוכה. אבל באחרונה [בימי בית שני] מכירין אנו בהן שהם עמלים בתורה וזהירים במעשרות – מפני מה גלו? מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו. ללמדך, שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום, ושקלה הכתוב כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" (תוספתא מנחות י"ג, כ"ב).

 

מפני שהיו אוהבים את הממון חרבה ירושלים?! מה רע בממון? האם היהדות היא תרבות סגפנית, המקדשת את העוני?!

 

חלילה. היהדות אינה שוללת את הממון, אינה שוללת את הקניין ובוודאי שאינה מקדשת את העוני. נהפוך הוא - היא שוללת את העוני כתופעה שיש להלחם בה.

 

אין בדברים אלה שלילה של הממון, אלא שלילה של אהבת הממון. הכסף אינו אלא כלי שנועד לאפשר לנו לקיים את עצמנו, לחנך את ילדינו, להעצים את עצמנו, להשיג מטרות חשובות. אבל אהבת הממון כדבר בפני עצמו, לא רק שלילית, אלא מזיקה ומחטיאה. לא בכדי הצמיד רבי יוחנן בן תורתא את אהבת הממון לשנאת איש את רעהו. אהבת הממון, רדיפת הבצע, היא אחד הגורמים העיקריים, אם לא הגורם העיקרי, לשנאה בין אנשים, לשחיתות, לרשע ולפשע. והרי לא רק את בית המקדש החריבה אהבת הממון. היא החריבה ומחריבה משפחות - יוצרת שנאה ומדנים בין איש לאשתו, בין הורים לילדיהם, בין אחים. אהבת הממון הורסת קהילות, הרסה קיבוצים רבים.

 

כשנאמר בפרקי אבות "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן: אשריך וטוב לך", לא נראה לי שהכוונה הייתה לעשות אידיאליזציה לסגפנות, אלא לחנך אותנו לסדר עדיפויות שבו הערכים והרוח קודמים לחומר. פרקי אבות אינם מחנכים אותנו לסלוד מן החומר אלא מן החומרנות. מוטב לוותר על הנוחות ועל החומר למען התורה, למען הערכים, מאשר לוותר על הערכים למען החומר. אלה סדרי העדיפויות הראויים בחיים.

***

השלילה של אהבת הממון, לא זו בלבד שאין בה אידיאליזציה לעוני, ההיפך הוא הנכון. אין דבר הגורם לעוני יותר מאהבת הממון. אהבת הממון היא הגורם המרכזי לעוני. העוני הוא יחסי – יחסי לתקופה ולסביבה. רדיפת הבצע, אווירת ה"חטוף ככל יכולתך" יוצרת את הפערים החברתיים. כמה מאגדות החורבן מספרות על חטאיהם של כמה מעשירי ועשירות ירושלים, שלבם גס בציבור הרחב, בעניים. אגדות מספרות על החיבור המושחת והמשחית בין הון לשלטון (כן, כבר אז פעלה שיטת השקשוקה).

 

לעומת זאת, רק חברה שהצליחה להתגבר על אהבת הממון, הצליחה להיות חברה נטולת עוני. החברה הזאת היא הקיבוץ. הקיבוץ הוא החברה היחידה שבמשך כמעט מאה שנה מצאה דרך להתגבר על אהבת הממון - אנשים בחרו בחיי שותפות, בהפרדה בין תרומה לתמורה; יצרו חברה שבה כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, שבה אדם עמל לא רק למען עצמו וילדיו, אלא כדי להתחלק באופן שוויוני עם חבריו. לא בכדי, החברה הזו היא החברה היחידה בעולם שלא היה בה עוני.

 

הצליחה להתגבר על אהבת הממון?! כל עוד הצליחה להתגבר על אהבת הממון. למרבה הצער, במרבית הקיבוצים אהבת הממון התגברה עליה. ולא בכדי, במהרה היו הקיבוצים האלה ליישובים שיש בהם פערים כלכליים ועוני.

 

***

הצמידות בין תשעה באב לט"ו באב אינה מקרית. ט"ו באב מסמל את התיקון לט' באב. האסון הראשון שקרה בט' באב, היה הגזירה על בנ"י שינדדו במדבר 40 שנה ולא יכנסו לא"י, כיוון שמאסו בארץ חמדה, בפרשת המרגלים.

 

על פי האגדה, בכל תשעה באב, בשנות נדודיהם במדבר, היו בני ישראל חופרים לעצמם קברים בתשעה באב ומחכים בתוכם למותם. 1/40 מהגברים היו מתים והשאר ידעו שקיבלו עוד שנה לחיות. קשה לדמיין את גודל הדרמה הנוראית הזאת, ביום הזה, אחת לשנה. בשנת הארבעים במדבר אף אחד לא מת בקברו ועל כן הם המשיכו להיכנס לקברים בלילות שלאחר מכן מתוך מחשבה שאולי טעו בתאריך. משהגיע ט"ו באב, ליל הירח המלא, הבינו שהעונש תם וחגגו את סיומו.

 

לא בכדי, יום זה היה ליום האהבה. אם תשעה באב הוא תוצאה של שנאת חינם ושנאת איש לרעהו, התיקון הוא באהבה. ואם תשעה באב הוא תוצאה של אהבת הממון, התיקון הוא אהבת איש את רעהו.

 
למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
19/7/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו