עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

המאבק בריכוזיות ההון: ברירת ההלאמה

המאבק בריכוזיות ההון: ברירת ההלאמה

מאת דני גוטוויין, 18/7/2010

 

המאבק הניאו-ליברלי בריכוזיות במשק מכוון פחות לעידוד התחרות ויותר לביזור ההפרטה, במטרה להבטיח את המשכה. הפתרון האמיתי - חזרה לניהול ובעלות ציבורית של הכלכלה

 

המאבק להקטנת ריכוזיות ההון ולהגדלת התחרות במשק התמקם בשנה אחרונה בלב הקונצנזוס הישראלי, הפך לסמן של תקינות פוליטית, ותוך חשיפת האיום שמהווים הטייקונים לדמוקרטיה הישראלית רכש לו את הגינונים המוכרים של רדיקליזם-מחמד. מסע-הצלב נגד 'שלטון משפחות', שאליו מצטרפים כ-ו-ל-ם - מחסידי השוק-החופשי ועד תומכי מדינת-הרווחה, מבנימין נתניהו ועד חיים אורון מגיא רולניק ועד מיקי רוזנטל - יוצר מעין מכנה משותף בין הימין הכלכלי לשמאל החברתי ומערפל את ההבדלים ביניהם. הערפול משרת את הימין המשתמש במאבק בריכוזיות ולהגדלת התחרות כבמסווה לקידום מדיניות ניאו-ליברלית וכאמצעי להרחבת וביסוס משטר ההפרטה. מנגד, הערפול משתק את השמאל, שוויתר על מאבק סוציאל-דמוקרטי בריכוזיות והצטרף למתקפת הימין תוך שהוא משנן את טיעוניו ומאמץ את מדיניותו. כך מפגין השמאל פעם נוספת את כפיפותו המעקרת לסדר היום של הימין: למרות שהוא תוקף את עוולותיו של משטר ההפרטה, הוא מאמץ את הנחות היסוד הניאו-ליברליות, פועל במסגרתן ומאשרר אותן.

 

נראה אפוא שעל הסוציאל-דמוקרטים להפוך את ההתנגדות לריכוזיות מזירה של שיתוף פעולה בין השמאל החברתי לימין הכלכלי לזירה של מאבק בניאו-ליברליזם. כשם שהניאו-ליברלים משתמשים בהקטנת הריכוזיות להעמקת ההפרטה, על הסוציאל-דמוקרטים להשתמש בה לצמצום ההפרטה ולהרחבת הניהול הציבורי של הכלכלה והחברה ולהעמיד במרכז המאבק את הברירה של ההלאמה החוזרת.

***

המאבק בריכוזיות מובל עתה על-ידי הדה-מרקר והוא עושה זאת באותה דבקות ויסודיות בה עיתון האם שלו, הארץ, קידם את בשורת ההפרטה. אלא, שזכות הראשונים במתקפה על הריכוזיות שמורה לבנימין נתניהו, שכשר-אוצר תבע את הגדלת התחרותיות בסקטור הפיננסי וכפה אותה על הבנקים, ועתה הוא תוקף את משפחות ההון ואת הריכוזיות בסקטור הפרטי בכלל. נתניהו ודה-מרקר הם אפוא סוכנים של ההפרטה שחוללה את הריכוזיות שכנגדה הם מטיפים. עובדה זו אינה בגדר סתירה. להפך, יצירת הריכוזיות והמאבק בה הם שני צדדים משלימים של משטר ההפרטה הישראלי.

 

המאבק הניאו-ליברלי בריכוזיות מכוון פחות לעידוד התחרות ויותר לביזור ההפרטה. הביזור נועד להבטיח תמיכה הציבורית בהמשך ההפרטה, לאחר שריכוז ההון בידי מספר קטן של משפחות – שכוננו מעין דפוס ישראלי של משטר האוליגרכים הרוסי - חשף אותה כמנגנון ביזה ונישול ועורר כנגדה חשדנות ועוינות. המועד בו פתחו חסידי ההפרטה במאבק בריכוזיות מלמד אף הוא על זיקת הגומלין ביניהן: העוצמה שהקנו מהלכי ההפרטה עד כה ל'שלטון ההון' הפכה לאיום לא רק על הדמוקרטיה, אלא גם על האפשרות להמשיך בהפרטת השרידים האחרונים של הנכסים הממשלתיים הגדולים: מנהל מקרקעי ישראל, חברת החשמל, בנק לאומי, הנמלים, התעשייה האווירית, רכבת ישראל, תע"ש ועוד. כך, אמור המאבק בריכוז ההון להקנות להפרטות שבדרך הכשר ציבורי על ידי טיפוח אשליית סיכוי לרווח.

 

***

אופיו הניאו-ליברלי של המאבק בריכוז ההון נחשף גם מתוך האמצעים שמציעים הימין והשמאל כאחד להקטנת 'שלטון המשפחות': הגברת הרגולציה, דילול הריכוזיות הענפית, הרחבת פירמידות השליטה, הפרדה בין נכסים ריאליים ופיננסיים, חיזוק כוחם של דירקטורים חיצוניים, שיפור הממשל התאגידי וכו'. כל אלו אינם אלא צעדים המכוונים לשינוי יחסי הכוח בתוך עילית ההון הישראלית, אך לא לצמצום והגבלת כוחה. אין בצעדים אלו כדי לקדם סדר יום סוציאל-דמוקרטי, כמו נקיטת צעדים להרחבת השוויון בחלוקת הכנסות, לביטול ההסחרה של שירותים חברתיים ולהגברת השליטה הציבורית בענפי תשתית.

 

דוגמה להגבלת ריכוזיות כהפרטה מבוזרת מספקות שתי רפורמות שיזם נתניהו בעת כהונתו כשר אוצר. האחת, הגדלת התחרות בשוק ההון באמצעות הוצאת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מן הבנקים, שבראה את 'תעשיית' הקרנות והקופות. והשנייה, הפרטת קרנות הפנסיה, שנועדה לדבריו, לא להצילן מקריסה, שכן לא הייתה סכנה לכך, אלא כדי 'לפתוח פתח לשוק הון אמיתי'. לשינוי המבני שחוללו שתי הרפורמות בשוק ההון היה גם היבט חברתי-פוליטי: הן יצרו שכבה שלמה של מתעשרים חדשים שההפרטה המבוזרת הייתה המקור לעוצמתם הכלכלית ועשתה אותם לבעלי עניין פוליטי בשלטון שיבטיח את התמדתה. כך בעוד שקיים ויכוח לגבי הצלחת מטרותיהן המוצהרות של הפרטות מבזרות אלו, אין ספק כי המאבק בריכוזיות הגדיל את הבסיס החברתי של התמיכה במשטר ההפרטה. ואולם, לצד יצירת שכבת יזמים ומתעשרים ערערו רפורמות אלו את יציבות חסכונותיו ועתידו הפנסיוני של מרבית הציבור. כך התגלתה ההפרטה המבוזרת, כמו משטר ההפרטה בכלל, כאמצעי להעמקת נישול הציבור ולעצמת 'שלטון ההון', גם אם היא תרמה להרחבת-מה של המעמד השליט.

***

הצטרפותו של השמאל לתביעה הימנית ל'הקטנת הריכוזיות' ו'הגדלת התחרות' הופכת אותו לשותף להפרטה המבוזרת. כדי להיחלץ מן העיקור הניאו-ליברלי על השמאל להציע מהלך נגדי, סוציאל-דמוקרטי, של הקטנת הריכוזיות שיעמיד במקום ההפרטה את ברירת ההלאמה. עיקרון היסוד של ברירת ההלאמה - המשחזרת במידה רבה את הגיון סעיף ה-public option שהיה כלול ברפורמת הבריאות של ברק אובמה - הוא שבכל מהלך של פירוק הריכוזיות יש להעביר חלק מן הפעילות לידי גורמים ממשלתיים, עירוניים או ציבוריים אחרים. ברירת ההלאמה תחייב, למשל, שהקטנת הריכוזיות בשוק הטלפונים הניידים תכלול הקמת חברה בבעלות ממשלתית, שתאפשר השפעה ישירה על מחירי הקישוריות. הקטנת הריכוזיות בתחום הבנקאות תחייב שלפחות בנק בינוני או גדול אחד יהיה בבעלות ממשלתית, והוא יוכל בדרך זו להשפיע על מחירי העמלות. הגדלת התחרות בשוק ההון, תחייב יצירת קרן פנסיה ממשלתית, שלא רק תבטיח יציבות אלא תוכל להשפיע על עלות דמי הניהול וכד'.

 

העמדת ברירת ההלאמה כנגד ההפרטה המבוזרת במוקד המאבק על הקטנת הריכוזיות אמורה לשמש צעד בהתחדשות סוציאל-דמוקרטית של השמאל הישראלי. לאחר למעלה משלושה עשורים של אימוץ ההיגיון הניאו-ליברלי, התייצבות השמאל מאחורי ברירת ההלאמה תקנה לו ניסיון פוליטי סוציאל-דמוקרטי שכן בדרך של הכנסת מימד של סיכון פוליטי לרכישת הנכסים המופרטים הוא יקטין את כדאיותה ויעודד בחינת אפשרויות חלופיות להפרטה. מעבר למאבק הפוליטי תשמש ברירת ההלאמה לשמאל כ'בית-ספר לסוציאל-דמוקרטיה' שבו הוא יוכל לשכלל דרכים לבניית מדינת הרווחה הישראלית מתוך פירוק המציאות המופרטת.

 

למאמרים של דני גוטווין
נכתב בתאריך
18/7/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו