עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שינוי עאלק

שינוי עאלק

מאת מיכה אשחר, 18/7/2010

 

הנהגת התנועה כיום היא חסרת משמעות לקיבוצים, כך שאין משמעות לקריאתה לריסון תהליכי ההפרטה. הסוסים כבר ממילא ברחו מהאורווה. תגובה לאלישע שפירא

 

קראתי בעניין רב את מאמרו האחרון של אלישע שפירא, בו נכתב בין היתר כי הנהגת התנועה משנה כיוון וכי היא מבקשת להימנע מ"פערים גדולים בשכר" ולחזק את הערבות ההדדית.

 

במאמר זה אני מבקש לזהות מכנה משותף למאמרו זה של אלישע ולטענות שמושמעות על ידי אחרים במקומות אחרים.

 

ראשית, אני טוען כי תהליכי מאקרו, כלכליים וחברתיים, אינם הפיכים למעשה, ובכלל זה נישול, הפרטה ועושק סיטוני. מה שהיה, לא יהיה. אמנם אפשרי וראוי, לבנות מן היסוד חברה וכלכלה אחרות; אך זהו מאמץ רב-שנתי, עצום-ממדים, הדומה בסדר הגודל שלו למאמץ שנדרש כדי להקים את החברה הישראלית כפי שנבנתה במשך עשרות שנות תנועה ציונית.

 

קורבנות ההפרטה לא יפנו נגדה; זאת בניגוד לכתוב במאמר שלינק אליו הופיע באתר זה. להיפך, דווקא קורבנות ההפרטה הם הראשונים לתרום מחלבם ומדמם במלחמות-שווא, נגד אויבים מדומים. המלל הלאומני של הליכוד, לצורך הדוגמה, יש לו תפקיד חשוב במלחמה של הליכוד נגד האינטרסים החיוניים ביותר, של אותם מעמדות שמצביעים עבורו. הקריאה "פופוליסט" המופנית על ידי משרד האוצר והעיתונות הכלכלית הנפוצה, כלפי חברי כנסת שנלחמים את מלחמתם של מי שנפגעים יותר מכל מהמדיניות המפריטה, היא-היא קריאה פופוליסטית לאמתו של דבר. זאת משום שהמעמדות הנמוכים אינם מסוגלים לזהות מי בעדם ומי נגדם. הם מצביעים ש"ס בלי קשר לשאלה אם ש"ס מנציחה את הבערות שבה הם תקועים, והם מצביעים ליכוד בלי קשר לשאלה אם הליכוד קיצץ את הבטחת ההכנסה. המעמדות הנמוכים הם כאלה לא בגלל עניין של דמי כיס, אלא בדיוק בגלל חוסר היכולת לזהות, לאיזו כתובת צריך לפנות. אנקדוטה מעניינת לגבי דמי הכיס: במקרים רבים הם לא מנצלים כלל תקציבים המגיעים להם, זאת מחוסר ידיעה אבל גם, כך אני חושד, בגלל הדבר שאני קורא לו "חוסר-אונים נרכש".

***

מי שיפנה נגד משטר ההפרטה, אם בכלל, הם מעמדות יותר מבוססים ובעלי כוח. הם יודעים יותר טוב לזהות את האינטרסים שלהם, להתארגן ולהפעיל את כוחם. כך היה מאז ומעולם: שינוי חברתי התחולל בכוחם של המעמדות הבינוניים המבוססים, יחד עם שותפיהם במעמדות הגבוהים יותר. קריאתו של דני גוטווין לזהות את "המנושלים" כגרעין שיוביל שינוי, לעומת "המסודרים" אשר משמרים את הסדר הניאו-ליברלי, היא מבחינה זו זריית חול בעיניים.

 

הנקודה הבאה מתייחסת למה שקורה אחרי הצונאמי של ההפרטה: על גבי הקרקע החדשה משורטט המאבק החדש. במישור המאקרו-כלכלי והפוליטי מאבק זה מתבטא, למשל, בתקציב גירעוני שמאפשר לסקטור היצרני להתקיים גם בעולם הנמצא במיתון עמוק. ללא קיומו ושגשוגו של הסקטור היצרני, לא יוכל המעמד העובד לחולל שינוי גם בעוד עשרים שנה. מהלכים המשפרים את מצבו של הסקטור היצרני הם המשרטטים מפה חדשה, שעל גביה אפשר יהיה לנווט לארץ טובה יותר.

 

וגם במאבק זה, יש זריות-חול למכביר. מה אכפת להנהגת התנועה הקיבוצית להיות בעד או נגד משהו כאשר עמדתה כלל איננה קונקרטית ואיננה מחייבת? זה לא דבר חדש שאחרי ההפרטה, כולם פתאום נעשים חברתיים. מה הבעיה? אין מכס על מילים, אומר הפתגם הערבי הישן.

 

גמרנו לפרק את ההסתדרות מכוחה ומנכסיה, וזרקנו הביתה אלפי עובדים של "כור"? אז עכשיו עמיר פרץ נושא את הדגל החברתי. מכרנו את תנובה במחיר מצחיק? אז ממציאים תיאוריה או תירוץ, ואפשר אפילו להכות על חטא. מה זה משנה? הרי כמו שראינו, אי אפשר לקנות מחדש את תנובה במחיר שבו נמכרה. הדברים שכן נעשים, למשל על ידי ההסתדרות, כמו הרחבת הסכמי העבודה הקיבוציים על עובדי קבלן, שיפור באכיפת חוקי העבודה לטובת מי שקודם לא קיבלו את המגיע להם - אלה זוכים במקרה הטוב להתעלמות, מצידם של מי שכביכול שומרים על החומות של תמורה הוגנת לעובדים.

 

***

סיפור קטן ולגמרי אמיתי: גני הילדים בקיבוץ שלי פועלים כמובן במשך כל השנה, גם במשך הקיץ. אז עכשיו משרד החינוך דורש שנסגור את גן הילדים למשך אוגוסט, אלא אם כן נקרא לו "קייטנה", ואז צריך להוציא רישיון עסק גם לצורך מתן ארוחות, כי בקייטנה אסור לתת ארוחות, רק שוקו ולחמנייה! איפה התנועה הקיבוצית בסיפורים אבסורדיים כאלה? אף אחד אצלנו לא מעלה על דעתו, להיעזר במישהו מאלה שטוענים היום שצריך להוריד את פערי השכר. הם לא רלוונטיים לכלום. אנחנו הולכים ומגישים בעצמנו כל טופס שצריך ונלחמים לבד כל מלחמה שיש. וכמעט התייאשתי מלהזכיר את החנק הדמוגראפי המתוכנן, זה שבגללו אין למעשה בנייה בערבה.

 

מכירת "תנובה" הייתה המבוא לשלב הבא של הפירוק: בשלב זה נמכרים נכסים יצרניים רווחיים המספקים עבודה מפרנסת, במחיר מגוחך, תחת תירוץ של פנסיה, ירושה, או כל דבר אחר. השותפות עם התנועה הקיבוצית מעקרת את יכולתם של המתנגדים למהלכים אלו, לייצר עמדה ביקורתית. אין שום סיבה לחשוב שההנהגה שהייתה שותפה לפירוק תנובה, תעלה על בריקאדות נגד הפיכת מניות הקיבוץ לסחירות.

 

לסיכום: מי שחולל את הצונאמי, איננו קולב לתקווה. להיפך, תליית תקווה כלשהי בהנהגת התנועה הקיבוצית מזכירה מבחינה מוגבלת ומסוימת, את הסכמי אוסלו: קודם אנחנו בולעים נחש, אחר כך הוא מכיש אותנו מהבטן, אבל במשך כל הזמן - הוא מדבר יפה.

 

למאמרים של מיכה אשחר
נכתב בתאריך
18/7/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו