עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

איש של פועלים

איש של פועלים

מאת גיורא רוזן, 15/7/2010

 

בן אהרון לא יכול היה לראות את הגידול בפערים ואת ההתעשרות הקלה, שהדיפה ריח רע. הוא לא יכול היה לשאת את הסגידה לצמיחה תוך התעלמות מחלקם של העובדים בהצלחה. על בן אהרון כמזכ"ל ההסתדרות, במלאת חמש שנים למותו

 

כניסתו של יצחק בן-אהרון לתפקיד מזכיר ההסתדרות ב-1969, הייתה כשל זר שנכנס אל הטור מהצד וזכה בבכורה. ובכל זאת - "ילד לא רצוי", כשם הספר שכתבה עליו יעל גבירץ. גולדה מאיר, שהייתה אז בשיא כוחה, הייתה המכתירה הבלתי רשמית. משהו בחוש הפוליטי שלה אמר לה, שהאיש הקונטרוברסלי הזה, ה-outsider הזה, שהיה רשום בסידור העבודה של גבעת-חיים במשך שש שנים, הוא המזכ"ל הבא. הוא ולא ירוחם משל, שציפה למשרה והגיע אליה רק לאחר שבן-אהרון סולק. סולק, ולא התפטר.

 

הוא היה אינטלקטואל ואורטור מזהיר. למן צעירותו היה אינטלקטואל יוצא דופן, אבל כבר אז, באותן שנים (שנות ה-60), היה זן נדיר בנוף הפוליטי שהלך ונעשה צחיח יותר ויותר, וריק ממנהיגים פוליטיים בעלי שיעור קומה. איש בודד, שגם אל מקורביו לא היה קרוב. כאשר אלה המכונים מקורביו, אנשי אחדות העבודה לשעבר או הקיבוץ המאוחד, לא קיבלו דעתו, הוא מעולם לא ביטא את טינתו, כי אם אמר: "הם הסכימו עמי רק 'במידה ידועה'".

 

הוא היה מקפיד לבוא בקרבם, להגיע לכל הישיבות של מזכירות הקיבוץ ברחוב סוטין בתל-אביב או כאן באפעל, אבל הוא הלך לשם, כי לכל פוליטיקאי הייתה "החצר" שלו. ראיתי אותו הולך לשם ושב משם, ואף פעם לא חשתי שהוא בא ממקום אינטימי - למעט אולי עם חבריו מקיבוצו, ישראל גלר ושלמה דרך (ובוודאי החסרתי אדם אחד או שניים), שהיה לו עמם גם שיח דיסקרטי. לעתים היה לי הרושם שאפילו מרים אשתו , שהייתה קרובה אליו, לא ידעה את כל מה שהיה סגור בתוכו, ברגעים רבים של דרמה, והוא היה בדרמות רבות במהלך תקפת כהונתו.

 

מחושק בידי המנגנון

 

הופעתו של בן-אהרון בהסתדרות הייתה בעצם ברגע של אמת, גם במערך וגם בבית ההסתדרות. המפלה בבחירות 1965 הייתה האיתות לכישלון הבא. הייתה אז תחושה שאין לחזור לימי אהרון בקר, קודמו בתפקיד. בקר היה אולי אדם הגון, אבל נטול כריזמה, שקוע בפרטים, ואיש המנגנון בכל רמ"ח איבריו - אנטיתזה מוחלטת לאתוס המכונן של המפלגה, ההולך ומתמוסס, שרק רגעיו המתוקים היו זכורים להנהגה, וגם לאלקטורט שלה. אלה היו בגיל הביניים או בגיל המעבר, ועדיין ספוגים במורשת התנועה. מחריביה "הממלכתיים", אנשי רפ"י, כבר היו בחוץ - מיעוט מוגדר, אבל מאתגר מנטאלית ופוליטית. זו הייתה השעה האחרונה להחזיר עטרה ליושנה, שכן הכול הבינו שמשהו מתקרב אל קצו. ואני זוכר כסטודנט, שהצירוף הלשוני "תנועת העבודה" חזר על עצמו השכם והערב, אבל כבר אז הוא נשמע כגונג ללא צליל.

 

באמת הזו קשה היה למנהיגות להודות. בן-אהרון עשה זאת עבורם, כבר בינואר 1963, שעה שפרסם את מאמרו המכונן, "עוז לתמורה בטרם פורענות". כבר אז הם ידעו, בין אם היו מנהיגי אחדות העבודה או מפא"י או מפ"ם, שהפרוגנוזה והדיאגנוזה מדויקות, אבל גם מאיימות. ומה שכל כך קומם אותם, את מקורביו – ישראל גלילי ואנשיו, ובמידה מסוימת גם יגאל אלון - זה כמובן הפומבי שניתן לדברים שבאו מן הקרביים, וההד הציבורי שהמאמר זכה לו.

 

הוא דיבר על לקיחת אחריות וגם על פורענות. דבריו הקשים רוממו אותו גבוה מעליהם מבחינה ציבורית, ולדידם, זה היה בלתי נסבל ומעורר דחייה. הם בחרו לבודד אותו - טקטיקה של הישרדות מודעת או לא מודעת. את האירוע המכונן הזה החברים שלו לא שכחו גם ב- 1969, כאשר גולדה מאיר הציעה למנותו למזכ"ל ההסתדרות. הם חברו "לגוש", אולי לא כעוינים, אבל גם לא כאוהדים.

***

מה זה אומר להיבחר לתפקיד מזכיר ההסתדרות הכללית בניגוד לדעת "הגוש"? מה זה אומר לזכות במשרה ולהשאיר את האיש שלהם, ירוחם משל, מאחור? זה אומר, שנותנים לך כיסא, ואומרים לך "אל תקום אבל תהיה". כשבן-אהרון נבחר כל המנגנון כבר חישק אותו סביב. הוא הגיע לקומה החמישית בוועד הפועל ללא איש אחד מרכזי משלו: לא באיגודים המקצועיים, לא בקרנות הפנסיה ולא בחברת העובדים. מומחים במדעי המדינה היו מנתחים את המצב ככישלון ידוע מראש.

 

עם זאת, אינני חושב שהוא לא העריך נכון את עוצמת ההתנגדות שהוכנס לתוכה. הוא ידע היטב לקרוא את המפה, והלך נגד הזרם כמעט ארבע שנים תמימות. מנצחיו לא ניצחו אותו אלא הפסידו אותו. וארבע שנים מאוחר יותר, ב-1977 הכול קרס תחתיהם.

 

מה מצאה בו גולדה מאיר, שהכירה אותו כעַיר בועט, כשביקשה להכתירו כמזכיר ההסתדרות? מה מצאה בו כדי להשיבו מאחורי הצאן אל קודקוד ההסתדרות הכללית בתל-אביב? היא ידעה כי הוא "קב ונקי", ללא דבשת של עיפוש הסתדרותי. אני מצטט מתוך ספרה של יעל גבירץ, שהביאה מפיו, לאמור: "לאור המשבר הגדול של ההסתדרות בציבור, דרוש למפלגה אדם בעל דימוי נקי שלא הוכתם בתוך המערכת ההסתדרותית".

 

ההנחה שלה הייתה, אולי, כי בתמורה הוא יהיה אסיר תודה לה, צייתן כבעל-חוב. ואומרים שהיא גם הבינה, שהייתה בבן-אהרן האנרגיה והחיוניות שההסתדרות המושמצת זקוקה לה כדי להחזיר עטרה ליושנה. כפי שבן-אהרון הגדיר זאת בפני דן שביט, בספר שיחות עם בן-אהרון (קו אדום, 1984): "דרוש שינוי יזום". גם את זה גולדה הבינה. היה לה החוש הזה. אולי ספיר היה לכאורה שותף ליוזמה, אבל היוזמה וההכרעה היו שלה. ספיר ואחרים צייתו למוצא פיה ולהחלטתה.

 

הרדיקל החופשי

 

ברם, מהר מאוד הגיעו גולדה ובן-אהרון למסלול התנגשות. וכעבור שלוש שנים הוא אמר עליה: "מה היא חושבת, המלכה ויקטוריה?", והיא נעלבה. לומר שלא היה לו דרך ארץ כלפיה זה לא נכון. כל אימת שנפגשו הוא נהג בה כמחזר. הייתה לו התכונה הזו, להיות מתוק, לעתים עד סכריניות, כלפיה כמו כלפי אחרים, שייצגו משהו מתכונות שהיו בו-עצמו: משהו שלא הושג בקלות, שלא היה שגרתי, עסקני ומעורפל. כמו למשל אהבת הכוח, האינטלקט החד כתער (כמו לשונו) או איקוניות אותנטיות. ואין זה משנה אם זו הייתה האותנטיות של מנהיג עובדים, כמו יהושע פרץ, או של מדען במכון וייצמן כמו פרופ' מיכאל פלדמן, או של פילוסוף יהודי צעיר כמו ברנר-אנרי לוי, או מוסיקאי כמו תיאודורקיס. אלה התכונות המסבירות את יכולתו לעמוד זקוף בשיחה בשניים עם וילי ברנדט, הרולד וילסון, ג'ק ג'ונס, יהושע פרץ ואילנה כהן; או עם פרופ' יהושע אריאלי או מנחם פרי - אותו דוקטור צעיר מלא עזוז, שיסד אז את ספרי "סימן קריאה" בתמיכה של בן-אהרון ומרים אשתו.

 

הוא היה נלהב ממאיר ויזלטיר, מדליה רביקוביץ היפה, מיאיר הורוביץ ומנסים קלדרון. הוא אהב אותם והם היו אסירי תודה - לא רק בשל הקשר למרכז הכובד הפועלי, ההסתדרות הבן-אהרונית, אלא בשל ההזדמנות להיות מזוהים עם "הרדיקל החופשי" הזה, שמאזין למצפונו החברתי מול כל המנגנון הזה.

 

לא הייתה אז אווירה קלה בארץ - מלחמת ההתשה, וכל יום מודעות האבל. ומנגד לעצבות בתל-אביב - "מלכת האמבטיה" המקוממת, והכאב, ומצב שאין בו צודקים ואין צדיקים. זו הייתה אווירה קשה המבקשת שקט, איפוק, הסכמה, הכנעה.

 

אבל נוסחה כזו בן-אהרון לא יכול היה לקבל כאשר דובר בעצמאות ההסתדרות. ואציין, כי בתקופת היותו מזכיר ההסתדרות, העיסוק בנושא המדיני לא היה בתחומו, והוא נמנע ביודעין מכל התייחסות פומבית לנושא זה. אבל בענייני החברה הוא לא שקט. הוא לא יכול היה לראות את הקיטוב ההולך וגדל, את ההתעשרות הקלה שכבר אז נדף ממנה ריח רע. הוא לא יכול היה לשאת את הסגידה לצמיחה בלי לקחת בחשבון את חלקם של העובדים בהצלחה.

 

ההסתדרות נקראה לא בכדי "הסתדרות כללית", ולא רק כדי להיות אחראית להעניק לעובד את מכלול צרכיו. תפיסתו של בן-אהרון הייתה ש"ההסתדרות חייבת להופיע כגורם הנאבק על עיצובה הכולל של הכלכלה הישראלית ושל המדיניות החברתית". את ההשקפה הזו, שהייתה קיימת בעבר לפחות עד שנות הקמת המדינה, ההסתדרות נטשה בתור גורם שותף ומעצב. כך לפחות, על ידי קודמו, שהשאיר את הכלכלה והחברה לאשכול, לרבינוביץ’ ולספיר.

 

עיתונות עוינת

 

כבר אז, בשנות ה-60, ניתן היה ללמוד מהסקנדינבים ומהגרמנים, שהמודל הקלאסי של איגודים מקצועיים לא מתאים למדינת הרווחה, וגם שם חיפשו דרך ליותר השפעה של העובדים במקום העבודה, בפירמה הגדולה ובמאקרו-כלכלה. מאחר שהם היו orientated Labor parties , הם ידעו להיאבק כדי שהמדינה תראה בהם שותף מבני, ולא רק גורם האחראי על שכר העובדים. בן-אהרון היה מצוי היטב בשיח האירופי, משום שפגש את מנהיגיו, ומשום כל העת קרא כתבי עת באנגלית ובגרמנית, לצד ספרות ישראלית טובה.

 

כלומר, דעותיו של בן-אהרון לא היו קפריזה של שאיפת כוח, אלא ינקו מהתודעה הפוליטית שהיה מאומן בה מצעירותו, ומחומרים מחדשים שהגיעו לידיו, ושהוא ידע להתעמק בהם. אני זוכר היטב, את הסימונים שלו, את גזרי העיתונות שחתך במו ידיו. אבל העיתונות של אז ציירה אותו באופן דמוני במאמרים ובקריקטורות. הקמפיין נגדו היה מתוכנן ושיטתי, למן עיתון הארץ של גרשום שוקן ועד דבר של חנה זמר.

 

לימים הודה בכך יוסי שריד והתנצל בפני בן-אהרון. על מה הוא התנצל? האם רק על הקמפיין? ודאי שלא. הוא הודה שהייתה במפלגה חומצה פוליטית שצרבה גם אותו, באותו אופן ובאותו מינון שהיא צרבה את בן-אהרון. ואכן, פנחס ספיר ואיתו הרוב לא יכלו לשאת את מנהיגותו העצמאית, ולא עמד להם הכושר הרטורי שהיה לבן-אהרון כדי להתעמת איתו כשווים מול שווים. וככל שהעימות היה מתוח יותר כן היו נאומיו של בן-אהרון מחשמלים יותר. את היכולת הנדירה, עם הלהט והשליטה הווירטואוזית במכמני השפה העברית, אי אפשר היה לקחת ממנו, ולא להתחרות בהם. לכן לשונו הייתה חרב פיפיות.

 

שרי המערך רצו לראות בהסתדרות זרוע לביצוע מדיניות. את התכתיב הזה בן-אהרון לא קיבל. לדידו, ציות לתכתיב זה אינו מסר ואינו מטרה, ובוודאי שאינו השליחות של ההסתדרות על כל כוחה ובשמם של מיליון וחצי חבריה.

 

מפלגות המערך הפריטו את התובנה, שלחבר בהסתדרות יש זהות חברתית דינאמית. הן בוללו את הייחוד המעמדי במונח הרחב של "אזרחות". בכך ויתרו על ההגמוניה התודעתית, שיטחו אותה, והותירו את המונח "תנועת העבודה" חלול מתוכן. כאמור, גונג ללא צליל. ההסתדרות שבן-אהרון נכנס לתוכה תוארה כבית פקידים, עם בדיחות אין ספור על כוסות התה ומחלקיו; ייצוג של שררה עסקנית של אוכלי חינם. את זה הציבור ידע וגם אהב לשנוא, פשוטו כמשמעו. על מציאות זו צריך היה בן-אהרון להתגבר. לכן לא מצא שותף במפלגה ובממשלה, קל וחומר בבית ההסתדרות עצמה, שעסקניה נדחקו לקרב מגננה, ולקומנדו של תככים.

 

החיבור אל יהושע פרץ

 

בסיטואציה זו הדרך היחידה שנותרה בידי בן-אהרון הייתה להתחבר אל מקור הכוח האותנטי ולהביאו לצדו. זמן קצר מאוד, ימים בודדים לאחר כניסתו להסתדרות, שעה שמשבר נמל אשדוד היה בשיאו - אוד מעשן מימיו של קודמו אהרון בקר - הוא הפך את העימות על פניו. באופן מפתיע, במונחים של אז, הוא נסע לנמל אשדוד, פגש את יהושע פרץ וועד העובדים, ואמר להם - ואני מצטט מיעל גבירץ: "מה אתם עושים אסיפות בבתי קפה? בשביל זה קיים בית ההסתדרות. זה הבית שלכם, זה לא שלי".

 

בביקוריו התכופים במקומות עבודה הוא מצא את אהבתו הגדולה. שם הוא נגע באנשים והם נגעו בו, ולדידי היה זה ריגוש עצום להיות במקומות שבהם התקיים המגע הזה. שם זהרה הכריזמה שבן-אהרון יכול היה לבטא. בנמל אשדוד כמו במפעל "אוסם", או ב"אלקו", או בבית החולים בילינסון, עם רופאים ואחיות ושרתים – שם התרחשה הפוטוסינתזה המדהימה של אנרגיה ואנושיות שעיצבה את כוחו האישי והציבורי ואת יכולת עמידתו.

 

זה היה מקור כוחו של בן-אהרון. הוא הביא את הוועדים להסתדרות כדי שישתתפו בישיבות הוועד הפועל. הם הגיעו ודיברו, והוא העניק להם לגיטימציה להרגיש שהם לא פחות בעלי-בית מנציגי המפלגות. במונחים של אז, היה במעשה השיטתי הזה איום של ממש על בית ההסתדרות למפלגותיו. ומנגד, לא היה נגד. המנגנון היה חלול. הרפיסות הייתה גדולה ולכן מיצגיה לא העזו לצאת נגד הוועדים בפומבי. לא הייתה שם "סיטואציה מהפכנית", אבל נוצרה בבית הועד הפועל "מציאות חדשה".

***

יצירת המציאות הזו הייתה חיונית וחשוב היה למסד אותה בשלב הבא, שמשמעותו ייצוג ישיר של העובדים במוסדות ההסתדרות - כלומר, שלא דרך הבחירה המפלגתית, לא דרך המסלול הפוליטי, אלא דרך המסלול המפעלי והאזורי. לדידו של בן-אהרון, בוועדים ובמקומות העבודה נבחרים האנשים בבחירה ישירה על ידי העובדים, וייצוג זה הולם את שליחותו ודרכו של הפרלמנט ההסתדרותי. עמדתו של בן אהרן לא נבעה רק מגישה דמוקרטית פֶּר-סֶה, שהוא האמין בה מאוד, אלא מקריאת המציאות; מהבנה שאם ההסתדרות לא תתקרב אל הוועדים, הם ינטשו אתה.

 

הבנתו הייתה סוציו-פוליטית, שהרי הוועדים החדשים לא נבחרו בסניף הנוער העובד, וגם לא היו כוחות אנושיים ששאבו את תודעתם בתנועות הנוער. אלה היו ועדים חדשים, של פועלים חדשים, חלקם הגדול בני עדות המזרח, שצמחו מתוך המצוקה ומתוך האפליה, וכבר אז הייתה להם בטן מלאה על כך. וצריך לזכור כי אז, באותם הימים, פרצו בירושלים מהומות "הפנתרים השחורים", שגולדה סברה שהם "לא נחמדים" - ביטוי אומלל, כמובן, המצביע על הניתוק שלה כמו של התנועה כולה; הוויה חדשה שהבשילה להתרסקות ומימשה עצמה ב- 1977.

 

ברית עם הוועדים הגדולים

 

בן-אהרון דיבר עם הוועדים, והם דיברו איתו. שלושה-עשר הוועדים הגדולים היו המשענת הפוליטית שלו, ורק שלו. ואת הכוח הזה לא היה לאף אחד אחר, לא בבית ההסתדרות ולא מחוץ לבית. שם התפתחה אהבה גדולה והערצה של ממש לאישיותו. פערי השפה והאינטלקט היו מושא להערכה של יהושע פרץ, אמיל שכטר וז'ק אמיר. אף אחד מהם לא היה הוגה גדול, אבל הם הבינו שהוא מדבר בעדם, שהוא מבין מה לוחץ עליהם, ושהוא מייצג אותם ללא משוא פנים. הם גם ידעו שהוא לא יבגוד בהם. לכן הם הלכו עד הסוף. וכאשר ריחפה חרב ההדחה (מעשה שהיה ונדחה פעם אחר פעם) בבית המפלגה, הם ידעו לאיים בשביתה כללית. וצריך להודות שפחדו מהם, כי יהושע פרץ ידע לסגור נמל בשריקה, כי הוא היה המנהיג הבלתי מעורר של הוועדים, למן מפעלי ים המלח ועד קריית הפלדה בעכו.

 

לדידו של בן-אהרון, מנהיגות העובדים ידעה לא פחות טוב מהמנהלים כיצד לנהל, ומכל מקום הם ודאי היו חשובים להידברות, ולא לניסיונות לכפות על העובדים שינויים מבלי לשתפם בכך. ולכן הוא דרש שינוי בחוקת ההסתדרות, כדי לאפשר ייצוג ישיר של העובדים ושל החטיבה החברתית של מועצות הפועלים שהיו פזורות בכל הפריפריות. המהלך הזה, ככל שאני זוכר, לא הגיע למימוש, כי בן-אהרון פרש. מה שכן הגיע למימוש, והיום אין לו זכר, היה שיתוף נציגות העובדים בהנהלות של הקונצרנים ההסתדרותיים ושל אחדים מהתאגידים הממשלתיים.

 

בן-אהרון אהב לנסוע לאשדוד, לנמל, וגם אהב שאשדוד באו אליו לבית ההסתדרות. הוא אהב את התעשייה - ואת הפלדה הוא אהב יותר מתלם באדמה שחורה. הוא נסע לבית המפלגה ברחוב הירקון 93 מתוך אילוץ, אבל ללא מורא. ותמיד ידע, שכאשר מדובר שם בהסתדרות, הוא יותקף כמי שמפר את "מרות הרוב"...

 

***

זכור לי היטב, כיצד היה מתכונן לישיבות המרכז של המערך שעסקו בענייני ההסתדרות, ובאותם ימים התכנסו באופן סדיר ומשמעותי. הוא היה יושב בחדרו מרוכז בתוך עצמו, ועל רבע גיליון נייר היה רושם כמה הערות, חרוצות בעט כדורי. לעתים היה מזמן אליו התייעצות קטנה עם שלושה חברים, והיה שם אדם בשם יהושע וושצ'ינה, עסקן הסתדרות חכם מקיבוץ אפק, דומני. לעתים היה שם אברהם גבלבר, מאנשי הקיבוץ המאוחד, חבר לוחמי הגטאות. היה שם איש מפ"ם הסתדרותי מקיבוץ עין-השופט, ולעתים עליזה תמיר, עסקנית באיגוד המקצועי, מין לוחמת.

 

אחר כך קם מאצל שולחנו, מרוכז בעצמו, לא נהג לומר שלום, סגר את הדלת מאחוריו, פסע שותק במסדרון הארוך, החמיר סבר במעלית, נכנס למכונית ושתק. הנסיעות הללו היו תמיד מקפיאות. אי אפשר היה להכניס מלה או חלילה משפט, כי הם פשוט לא נענו. משה'לה פינק, הנהג האגדי, ידע את הכול. הוא, שסעד את פנחס לבון, והבין בכל הנוגע ל"מוח קודח", ידע לקרוא את הוולטאג' הטעון של בן-אהרון. הוא אמר לי, "נו, נראה מה יהיה, בטוב זה לא ייגמר". תמיד ידענו שעל המגרש הזה, ברחוב הירקון 110 (בית מפלגת העבודה הישן) , אין לנו סיכוי. אבל סמכנו על יכולתו של בן-אהרון לשאול את השאלה הנכונה ולהשיב עליה בחבטה. הרטוריקה שלו, מענה הלשון הפולמוסי, היו כל כך חשובים שכן ממלא, מה שלא יאמר ייחשב חתרני, ייחשב בוטה, תוקפני, לא מקובל.

 

זרות ניכור וחשדנות

 

כעוזר צעיר, אולי בן 23-24, אם היה משהו שצמרר אותי זו הייתה העוינות כלפיו, וכלפי מקורביו, וכלפיי בתוך כך. זרות, ניכור, חשדנות וריח רע. זאת לא הייתה שאלה מה הוא יאמר, או מה הוא יעשה - הנפנוף ואוושת הגרזנים, זאת הייתה התחושה שיותר מכל נקלטה. את זה ידע גם בן-אהרון, ועל כך שוחחנו לא אחת. אני לתומי, בעקבות שיחות עם מקורבים, הייתי אומר, "אל תכביד, הם מבקשים, הם אמרו לי...", הם ביקשו איזו ג'סטה, לעיתים הוא נענה כאילו מתוך איזו עייפות, אבל בעקרון הוא הבין ואמר, שכל התנהלות "נורמטיבית", בין אם הוא מוכן לה ובין אם לא, אין לה סיכוי שתשפר כהוא זה את העוינות הבסיסית נגדו וכלפי מה שהוא מייצג. ובכך הוא צדק.

 

לכן תמיד חשתי שיש שעון חול. הבנתי שזה רק עניין של זמן שהוא יקום וילך. פוליטיקאים משופשפים של אז, ידעו תמיד להטעים בפני, כי הפתיל של בן אהרן קצר. הם ידעו היטב כיצד ניתן להתיש אותו, ועשו זאת בהצלחה. מה שכל כך הדהים אותם הייתה העובדה שאז הפתיל שלו היה ארוך משציפו. כשהמצב הבשיל, לא הפתיל נשרף אל המיאוס עלה על גדותיו. כשהוא התפטר הייתי במילואים. לדידי, זו הייתה התפטרות ידועה מראש. כל אוהדיו מחוץ לבית ההסתדרות סברו אז שהוא טעה, מאוחר יותר גם הוא סבר כך. אני לא. ההתנכלות לו הייתה בעיני טבועה בחותם גנטי של שנאה עצמית, יצר מובנה של גוף פוליטי שנכון בהרס עצמי.

***

במבט לאחור, אינני חושב שטעיתי. בכל הראיונות של בן-אהרון לאחר פרישתו מההסתדרות, הוא ביקר את פרישתו וחשב שזו הייתה החלטה מוטעית. לעניות דעתי, הוא ראה אולי את הארץ מנגד, אבל להגיע אליה לא היה לו שום צ'אנס. המערך, ומפלגת העובדה אחר כך, היו מנוכרים באופן בסיסי לדעותיו היסודיות. התנהלותה של מפלגה זו מאז ועד היום היא על אותו מסלול של כליה עצמית. היא כבר חולה, היא כבר לא שומעת, היא כבר עיוורת ומפרפרת, כך זה היה מאז, וכך זה עתה.

 

כאשר עבדתי לצד בן-אהרון הייתי, כאמור, צעיר מאוד. חלפו מאז ארבעים שנה. והם כמו היום. לאחר שפרש, הייתי מקורב לביתם של מרים ובן אהרן, ואחר כך מרוחק מהם. בן-אהרון היה רך וקשה, ואני טעמתי מזה ומזה. שנים אחדות לא נפגשנו. ואז עמדתי עצוב מאוד, מהורהר, ליד ארונו - שם, על גרם המדרגות השטוחות, סמוך למדשאה המוריקה והמייחדת את בניין הוועד הפועל מכל סביבת רחוב ארלוזורוב - האיש שהוא אהב. הארון המכוסה היה לעובדה. למרות הכול ראיתי אותו בהרהורי עומד זקוף ושרירי כדרכו. וכך אני רואה אותו כאן ועכשיו, חמש שנים לאחר מותו.

 

דברים על בן אהרון, ביום עיון במלאת חמש שנים למותו, שהתקיים באפעל ב-24.5.10.

   
נכתב בתאריך
15/7/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו