עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תאונות באוטוסטרדת המידע

תאונות באוטוסטרדת המידע

מאת נטע שפירא, 13/7/2010

 

דווקא הצלחתם של אתר הקיבוצים ואתר "שווים" מחייבת עריכה בנורמות עיתונאיות מוקפדות

 

מאמר זה הוא המשך למאמר קודם שפרסמתי בנושא הטוקבקים ומדיניות עריכה באתר זה, אבל ראשית, כפי שנאמר: "לפני שאדבר אני רוצה להגיד משהו":

 

האינטרנט הוא ברכה, הוא מאפשר מקום לכותבים רבים, ובמהירות, ופעמים רבות יוצא הדיון נתרם.

 

אני משוכנע שמרבית הקוראים והכותבים כאן, אינם שמחים עם סגנון הכתיבה שנגדו יצאתי ואני יוצא כאן. הם ודאי אינם זקוקים למאמרים משלי ע"מ לעשות כך, ואם בכל זאת תרמתי במשהו לקידום סגנון כתיבה ושיח טוב יותר - יש שכר לעמל.

 

אך עדיין קיימת תופעה של כתיבה מכוערת ומבישה, התופסת שטח רב מדי באתר הקיבוצים ובאתר "שווים", ואני מציע שלא נשלים איתה, גם אם מדובר בכותבים מעטים.

 

אני קורא לעריכה ולא לצנזורה, ומי שמצטט אותי אחרת מעוות את דבריי. צנזורה במשמעותה המקובלת היא הסתרת אינפורמציה ודעות, וכשאני קורא לעריכה, כוונתי שיש להקפיד מאוד על הסגנון.

 

אני אינני מתכוון להיות חלק ממערכת זאת, כשם שאינני העורך של כלי תקשורת אחרים, בהם ישנה הקפדה על הסגנון בפרסומים.

 

לכלי תקשורת יש מדיניות מקצועית, שאפשר להתווכח עליה, ויש מי שאחראי ליישם אותה.

 

אתרי האינטרנט המדוברים, הפכו, לשמחתנו להיות בהיקפם "העיתון השלישי" בתנועה, עכשיו המעמד מחייב... האם בכך תבוא גאולה לעולם? כנראה שלא, וכשמערכת (שאני כאמור לא חלק ממנה) מיישמת מדיניות של עריכה, פעם מסכימים איתה ופעם לא, אני כמובן לוקח את זה בחשבון.

 

אשר לשאלת מקומו של אתר "שווים" באתר הקיבוצים: אכן, לדעתי שאלה פתוחה, ולא אעסוק בה כאן.

 

אני כותב בהתייחסות מרחיבה, אל כל מי שקורא ושמופקד על אתרים אלה, ובראש וראשונה אל העורכים - אירית ועזרא.

***

ועכשיו לארבע שאלות שעלו בדיון סביב המאמר "מוסד הטוקבק כמושב לצים".

 

שאלות אלו, להבדיל מזרם הקללות הבלתי פוסק, הן שאלות קשות באמת, ואני מתייחס אליהן בכל הרצינות.

 

ראשית, לטענתו של "ציני-כאן":

"מי בכלל קורא את מדור התגובות... זוהי קליקה סגורה שכולם בה מסתלבטים על כולם... אל תמלאו את המדור בתובנות כבדות ומשמימות..."

אכן, לא תמיד צריך להכביד, מה רע בקצת הומור?

אפשר לעמוד בזה, וגם במאמרים "תקניים" מדי פעם "מכניסים" אחד לשני, אחרת נירדם כבר בהתחלה...

 

והנה, בכל מקום שיש בו זירה ציבורית, עוסקים בשאלה הזאת: איפה הגבול?

בטלוויזיה יש תכניות סאטירה, בעיתון יש מדור סאטירה, הוויכוח על גבול הטעם הטוב ממשיך להתקיים, רק שבתכניות אלו מותר, ובצדק, ללכת צעד אחד הלאה.

 

ואני טוען שאתר הקיבוצים, ובתוכו "שווים" הם שטח ציבורי במלוא מובן המילה, והם במשל הזה "החדשות", או תכניות התחקיר והדיון, וכאשר התגובות מתפרסמות בעמוד הראשי - הסגנון מחייב.

ייתכן שכדאי ליצור פורום/ מדור בו הגבולות פתוחים יותר, וגם שם - לא בלי גבול.

 

מאידך, מי שרוצה "להסתלבט אחד על השני" יוכל תמיד לפתוח פורום משלו, ולהסתלבט שם.

 

אני רוצה להרחיק לכת ולומר, שבמדורי התגובות כאן שולטת כיום אווירה שהיא בעייני יותר טרוריסטית מאשר הומוריסטית! כשלאלימות ולתוקפנות האישית עדיפות על המתינות והעיסוק בעניין.

 

ובהמשך אביא כמה דוגמאות.

 

עכשיו לטענתו של החבר מהמרכז בדבר אוטוסטרדת המידע, עליה עלינו. חבר מרכזי מסביר:

"נטע כנראה לא מבין שאינטרנט זה לא עיתון, שאוטוסטרדת המידע היא מתנה אנרכיסטית של ממציאיה לעולם, בה כל אחד יכול לעשות כמעט ככל העולה על רוחו, ללא תשלום על כל הסיכון והמחירים הכרוכים בכך. על אוטוסטרדת המידע הפועלת באינטרנט כמעט ואין חוקים וכמעט ולא מופעלת משטרה וצנזורה."

 

ואני אומר:

האינטרנט הוא אכן מתנה, אבל לא טוב שכך, כפי שאתה מתאר, יהיה, וגם לא נכון בשום אופן שכך קורה בכל אתר.

 

את השוטרים (קריא - העורכים), צריך דווקא באוטוסטרדה, לא כדי למנוע ממישהו לנסוע בה ממקום למקום, קריא, בנמשל - להעביר מידע, אלא כדי למנוע מנהגים מסוימים לפגוע באחרים!

 

הדיון באתיקה העיתונאית, בלשון הרע ובשאלות של סגנון מלווה את העיתונות מזה מאות שנים, לא את העיתונות הבולשביקית, אלא דווקא את העיתונות החופשית, בעולם הדמוקראטי, זה של "הטובים"...

כל מה שהושג במשך מאות שנים לא יושלך ברגע, וטוב שכך.

 

מי שיבדוק לעומק יגלה שנושא מחויבות כלי התקשורת באינטרנט לעריכה ולפיקוח על המתפרסם בהם הוא נושא חם כיום, ואני מאמין שבשנים הבאות, לאחר תקופת התלהבות ראשונית מכך שכל אחד מפרסם כרצונו, דווקא יוגבר הפיקוח באתרים רבים, ולא להיפך.

 

נהגים פרועים באוטוסטרדה היו ויהיו, נראה שכאן יש אפילו נהגים שיוצאים לכביש בעיקר כדי לפגוע באחרים, אבל לאן נעלמו השוטרים?

***

ועכשיו לנושא עילום השם:

טוען חבר מרכזי שהוא חותם בשם בדוי מפני ש:

"כך בעילום שם אני יכול לתרום ממחשבתי וידיעותי לכלל לאורך זמן בלי לחשוש לשמי הטוב ולכך שכמה אנשים קטנים ומופרעים ישחירו את פני כפי שהם עושים ברוע לב מובהק לאביך כאן ממש למשל".

 

בקריאה ראשונה נשמע סביר ואף מעורר אמפטיה, ונשאלת השאלה: למה בעיתונות הכתובה, ה"מסורתית", נמנעת מכותבים זכות זאת?

 

מוספי ידיעות אחרונות וידיעות הקיבוץ והארץ והדף הירוק שיצאו בסוף השבוע מלאים בתגובות, עליהם חתום שם הכותב, וזכות הפרסום בעילום שם ניתנת במקרים נדירים.

 

לדעתי, אלו הן הסיבות:

1.      ציפייה לסוג של אצילות! משמע, פרסמת דברים - היה אמיץ להתייצב מאחוריהם.

2.      בעיקר בחברה קטנה, עילום שם גורם לכל אדם להיות חשוד בפוטנציה, וכל שכן עשוי להיות רשע נסתר.

3.      על הגסות והרשעות האלימה, זאת שגינה "חבר מהמרכז" בצדק, אין ויכוח, אבל עילום השם מזמין גם גסות מוצנעת יותר, שהיא למעשה גרועה לא פחות. כך הופכים פעילי המט"ש ל"עסקני המט"ש", טענות של יריב לויכוח ל"יבבנות", או לחליפין ל: "אוסף נימוקים חלול ודלוח", וכן הלאה.

 

וכאן שימו לב לתופעה מעניינת, והיא השחצנות המתלווה לרבים מהטוקבקים שבעילום שם:

הטוקבקיסט הוא האדם הדגול, הרואה את המציאות מרום שבתו, ויריביו לוויכוח אינם אלא "עסקנים", "יבבנים", או: "מזכירים נאום של מטיף מורמוני או כומר בכפר איימיש נידח", וכן הלאה.

 

וכל זה נכתב, או בעצם- נתרם על ידיו של הטוקבקיסט, כ"חומר למחשבה" בלבד, כמובן. על אדם דגול לא חל הכלל "הווה זהיר"...

 

לכן, אם חתימה בשם אמיתי מפעילה מנגנונים של בושה, יש לי הרושם שראוי גם מהסיבה הזאת להשתמש בה. אדם החותם בשמו נזהר בדבריו, לטובה.

 

אירית ועזרא, אם שתשבו לדון במדיניות הפרסומים באתר, עצתי היא שלא לאפשר את ההסתתרות מאחורי שם בדוי, אין לכך כל קשר להעברת אינפורמציה ודעות. עילום השם, הוא, בהמשך לדימוי האוטוסטרדה, פעולה של פגע וברח.

 

ומכל התגובות למאמר שפרסמתי, התגובה המדהימה ביותר היא של גדעון, לא בגלל טענותיו העקרוניות, אלא בגלל האוריינטאציה בה הוא קורא את המפה. גדעון מתווכח עם התביעה לצנזורה, שהיא כאמור ציטוט מוטעה מדבריי.

גדעון גם כותב:

"כיצד ניתן להבין מאמר כל כך מפורט ומדוקדק, שכל כוונתו להשתיק אנשים ולא לעודדם לכתיבה רצינית ויוצרת?"

 

אכן, מדהים!

גדעון - מכל הסובב אותנו כאן, האם דווקא אני הוא זה שמשליט סגנון בוטה, לעומתי ואלים?

גדעון, אתה הוא שאומר מזה שנים, ובצדק: "חופש אינו הפקרות", "גרועה מאלימות היא הכניעה לאלימות" ו"לא הגנב אשם, הפרצה אשמה".

ואני אומר לך - דווקא דברי הם הסיפא לדברייך.

 

ועוד כתבת:

"אם הבעיה הייתה במספר מילים לא יפות, מדוע לא להעיר כמה הערות על הנושא כגון: חברים, אין זה נאה להשתמש במילים לא הוגנות".

ומה אם יש מי שבכל זאת יכתוב "מלים לא יפות"?

 

מה עם "תותי", "נחש מאה הראשים" ו-come on efraim, stop the bullshit, האם נצליח לשכנע אותם?

ומה עם אותו הטוקבקיסט הנוקט מזה שנים באלימות מילולית, ורק לפני שבוע פסק (בחשיבות מאין כמוה, אליבא דרבנו קרילוב) על מאמריהם של אחרים: "מאמר שטחי להחריד של אבישי גרוסמן", ו: "מיקום מוזר למאמר שטחי ושולי" (ואחר כך, באופן הנשגב מבינתי הקצרה, התקומם במקום אחר: "הקלות הבלתי נסבלת של הצגת האחר ככלי ריק"!...)

האם נצליח לשכנע אותו לנטוש את הרגליו, או שנשכנע מישהו אחר לסתום את הפרצה?

 

אתה, גדעון, לאור הכרותינו, היית צריך להיות הראשון לתבוע עריכה מלאה על הסגנון, ללא פגיעה בחופש הבעת הדעה.

מטרה גבוהה, שקשה להשיג במלואה, אבל ראוי לכוון אליה.

אחרת נשאר כאן עם "תותי", "שלומי", ו"מאמר שטחי ושולי". 

נכתב בתאריך
13/7/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו