עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פשטנותו של המתוחכם (מאמר רביעי בסדרה)

פשטנותו של המתוחכם (ד)

מאת אורי יזהר, 8/7/2010

 

הצבת הקוקלטיביזם הקיבוצי בסמיכות לקולקטיביזם הנאצי והסובייטי, כפי שעושה הראל היא דמגוגיה מן הסוג הגרוע ביותר

 

כישלונו של הקיבוץ, לדעת הראל, הוא אינהרנטי לצורת החיים הקולקטיבית, שהיא מנוגדת כליל לחירות האדם ולרצון לממשה. כדי לבסס תזה זו מסתמך הראל, כאמור, על הוגי דעות רבים וחשובים מהמחנה הליברלי האנטי קולקטיביסטי בדורותינו שלנו ובדורות קודמים, כמו פרידריך האייק, קרל פופר, ישעיהו ברלין, יעקב טלמון, אדמונד ברק, אדם סמית, אדם פרגוסון (פילוסוף סקוטי בן המאה ה-18) ג'ון לוק, ג'ון סטיוארט מיל, ועוד. המחנה השני, הקולקטיביסטי מיוצג על-ידי מארקס ואנגלס וכן ז'אן-ז'אק רוסו, מחבר האמנה החברתית המפורסמת, וגם על-ידי הוגים טוטליטאריסטיים כפיכטה, אבי הלאומנות הגרמנית, קרל שמיט, התיאורטיקן המשפטי של גרמניה הנאצית, ארנסט יונגר, אף הוא הוגה דעות שתמך בנאצים, מוסוליני, ועוד.

 

מן המחנה הסוציאליסטי מובאים לנין וסטלין, אבות הטוטליטריות הסובייטית, וגם, להבדיל, טבנקין, מייסדו ומנהיגו של הקיבוץ המאוחד, מורהו ורבו של יהודה הראל במשך שנים רבות. ספרטה, על משטרה המיליטריסטי והאוטוריטארי, מובאת כאידיאל קולקטיביסטי שקסם לאפלטון, לרובספייר, להימלר וכן לראשוני הסוציאליזם הצרפתי באבף ובואונרוטי, לקאוטסקי מראשי הסוציאליזם הגרמני ועוד הוגים סוציאליסטיים, ללמדך עד כמה קרובים הסוציאליזם והנאציזם זה לזה בשלילת חירות האדם.

 

קולקטיביזם ואידיאולוגיה

 

האתיקה הקולקטיביסטית, טוען הראל (עמ' 250), רואה באינדיבידואליזם ובפעולת הפרט למען עצמו אגואיזם וחוסר מוסר. רק פעולה למען הקולקטיב נחשבת למוסרית. את הזוועות האיומות ביותר, אומר הראל (עמ' 251), ביצע האדם לא כפרט אלא כקולקטיב. “לא מתוך אגואיזם אלא דווקא מתוך אלטרואיזם". דומה שמעט יחלקו על הקביעה שהנאצים היו שיאני הזוועות בהיסטוריה של המין האנושי. אפשר בכלל להגדיר אותם כאלטרואיסטים? ודאי שלא כלפי מי שאינו גרמני. אבל גם בתוך העם הגרמני ובתוך המפלגה הנאצית עצמה שררו יחסים של עוינות בין אישים וקליקות ולא נעדרו אף מעשי רצח, כמו זה של רהם וחבורתו שחוסלו ביריות על-ידי הס.ס. של הימלר ב-1934 בפקודת היטלר.

 

נכון, הרבה מעשי זוועה נעשו בשם קולקטיב כלשהו - שבטי, לאומי, גזעי, מפלגתי, מעמדי או דתי. האם כל אלה ניתנים להשוואה עם הקולקטיביזם הקיבוצי, הסולידארי, הוולונטרי והדמוקרטי? אין ספק, גם בקולקטיב הקיבוצי נעשו מעשי עוול כלפי יחידים וקבוצות מסוימות. אבל מה לזה ולזוועות היטלר וסטלין ואפילו רובספייר? את מי כלאו בתנועה הקיבוצית, את מי הוציאו להורג? העונש האולטימטיבי היה הוצאה מהקיבוץ. ועונש זה הופעל לעיתים רחוקות ובמקרים מועטים. אפילו הטיהורים של יערי וחזן בקיבוץ הארצי בעקבות פרשת סנה ב-1953 והניסיון הכושל של מזכירות הקיבוץ המאוחד לכבוש בכוח באותו זמן את יד חנה מידי אנשי מק"י האנטי-ציונית, לא מגיעים לאלפית הקרסול של מה שבוצע בברית המועצות בשם הסוציאליזם שלא הוגשם בה. הצבת הקוקלטיביזם הקיבוצי בסמיכות לקולקטיביזם הנאצי והסובייטי, כפי שעושה הראל (בפרק קולקטיביזם ומוסר) היא דמגוגיה מן הסוג הגרוע ביותר.

 

האידיאולוגיה אינה רואה את המציאות, אומר הראל, אלא רק את הרצוי לה (עמ' 94 - 95). ואילו את עצמו, לעומת זאת הוא מציג כמשקיף מציאותי מפוכח, לא אידיאולוג מוטה, חס וחלילה. צר לי לקלקל לו את התזה. אין ראיית עולם פטורה מאידיאולוגיה. נכון, האידיאולוגיות המנוסחות והמפורטות, בעיקר אלה שבאו מצד שמאל, קרסו, אבל אידיאולוגיה היא יותר מניסוחים מלומדים ומסודרים בנוסח מארקס, לנין, ברוכוב או טבנקין (שדווקא לא היה מסודר בדבריו). אידיאולוגיה היא הדעה או מכלול הדעות מהו הסדר החברתי, הפוליטי, הכלכלי, הדתי וכל מה שתרצו – הרצוי. לכל אדם יש אידיאולוגיה. לכל אדם יש דעה מה רצוי לסביבתו האנושית והטבעית הקרובה, והיא משפיעה על ראייתו אותה. חלק גם מחילים ראייה זו גם על סביבות רחוקות יחסית. האידיאולוגיה לא חייבת להיות מנוסחת או אף מודעת ככזו. היא יכולה להיות גם אוסף של משפטים קדומים הקובעים למי מגיעות זכויות יתר ולמי לא, כמו אלה שרווחו בדרום ארצות הברית ובדרום אפריקה לגבי השחורים, עד לפני זמן לא רב. מבחינה זאת, גם תפיסתו של יהודה הראל היא אידיאולוגית וניסיונו להציגה כמציאותית גרידא היא דמגוגית נטו.

***

"הקולקטיביזם רואה את האדם לא כמטרה לעצמו אלא ככלי למטרה", אומר הראל (עמ' 177). הדיכוטומיה בין ראיית האדם כמטרה לראייתו ככלי היא שקרית. לפי מארקס (בכתבי השחרות שלו), האדם הוא גם יחיד וגם בן מינו, כלומר שייך לקולקטיב האנושי הכללי וגם, יש להוסיף, לקולקטיבים חלקיים יותר, כמו אומה וקהילה, לא רק משפחה. ובנוסח שהיה מקובל עלינו פעם: האדם הוא יצור חברתי. בלי חיים בקולקטיב על-משפחתי - שבט, קהילה, אומה - היחיד האנושי לא יהיה יותר מיצור ביולוגי. רק באמצעות הסוציאליזציה (חברות), מכלול פעולות הגומלין (אינטראקציות) בינו לבין ה"אחרים המשמעותיים" שלו - הורים, מחנכים, קבוצת בני הגיל - הוא נעשה יצור אנושי, בעל תודעה, רגשות, יכולות קוגניטיביות וכד'. היחיד צריך גם להתחנך קודם כל במסגרות סולידאריות כדי לקבל ביטחון עצמי ראשוני ורק לאחר מכן הוא יכול להתמודד במסגרות שיש בהן תחרותיות. צר לי שאני צריך לחזור על אמיתות ישנות כל כך, אבל כנראה שהן נשכחו במשך הזמן. האינדיבידואליזם הפרוע וחסר היושר האינטלקטואלי השתלט עלינו בעצמה כה רבה, שיש צורך דוחק לחזור אליהן.

 

כאשר חיים במסגרת חברתית כלשהי צריך לקיים פעולות רבות ושונות כדי שהיא תמשיך להתקיים. ובמסגרת זו יש להבין גם שינויים חברתיים. מה שמשתנה אינו עצם קיום הקולקטיב, אלא אופי היחסים בתוכו. במילים אחרות, הצורך בקיום קולקטיב כתנאי הכרחי לקיום אנושי הוא נצחי, אבל כל קולקטיב קונקרטי הוא היסטורי ולכן, עקרונית, בן חלוף. בחברה הקפיטליסטית היחסים מבוססים על חליפין. כל יחיד מביא לזירת החליפין, השוק, את כספו וכישוריו ומנסה להשיג עבורם את מירב התמורה האפשרית. וכבר ראינו לעיל כי השוק אינו מכשיר תמים להקצאת משאבים בו כל אחד מקבל את המגיע לו בצדק, אלא יותר מזה זירה של ניצול. אם בעבר הניצול היה אלים וכוחני, הרי היום הוא יותר מניפולטיבי, באמצעות פרסומת ואידיאולוגיה ניאו-ליברלית מן הסוג שיהודה הראל משתדל לקדם. הדברים נכונים לא רק לשוק הכלכלי, אלא גם לפוליטיקה שהופכת להיות שוק ולתרבות שברובה הגדול היא ממוסחרת ונחותה. הקוטב הנגדי הוא קוטב הסולידאריות, שהניאו-ליברליזם דוחק את השוליים החברתיים ושולי התודעה, בשרות בעלי ההון והכוח. רק בכוח הסולידאריות יכולים רוב היחידים לממש את הפוטנציאל הטמון בהם.

 

מוקדם להספיד את הקומונה

 

הקיבוץ והמשטר הקומוניסטי ניסו ליצור אדם חדש, אלטרואיסטי, ונכשלו בכך, טוען הראל, ויש מידה גדולה של צדק בדבריו. אלא שההקשר ההיסטורי של הכישלון אינו מופיע אצלו. בברית המועצות לא נוצר משטר סוציאליסטי. אחרי התחלות מסוימות של סוציאליזם וולונטרי בשנות העשרים, נוצר בשנות שלטונו הבלתי מוגבל של סטלין, מ-1929 ואילך, סדר חברתי מעמדי, שבו המעמד השליט היה מורכב משתי שכבות - הטכנוקרטיה, זו שניהלה את המערכות המשקיות, והביורוקרטיה המפלגתית, בעלת הכוח הפוליטי, שפיקחה על הטכנוקרטיה על מעמד העובדים ועל הקולחוזניקים. גם הקצונה הבכירה הייתה חלק מהמעמד הטכנוקרטי. החינוך הסובייטי שבשנות העשרים היו בו התחלות חדשניות והתרבות המודרנית שהחלה להתפתח אז מושטרו והידלדלו תחת הפיקוח המלא של המדינה הטוטאליטרית. במחצית השנייה של שנות השלושים, בתקופת הטיהורים, חלה התפתחות נוספת כאשר גם השכבה הביורוקרטית נעשתה כפופה למשטרה החשאית שעמדה תחת פיקוחו הישיר של סטלין; הדיקטטורה של המפלגה נעשתה לעריצות גמורה. כיצד ניתן בכלל לדבר על יצירת אדם סולידארי בתנאים אלה? המשך שלטון הביורוקרטיה בימי כרושצ'וב וברז'נייב התאפיין בשחיתות הולכת וגוברת ובשחיקה מתמדת של הלגיטימציה של המשטר. גם מציאות זו, שלא הייתה דמוקרטית, אינה כר מוצלח לגידולו של אדם סולידרי. לכן, אין פלא שהמשטר הזה התמוטט לבסוף כבניין קלפים.

 

***

הקיבוץ השיתופי היה ועודנו חברה וולונטארית-דמוקרטית. בשנות החמישים והשישים בהחלט ניתן היה להבחין בבן הקיבוץ כטיפוס ייחודי. סולידאריות, נכונות לפעול למען הכלל ולמען חברים, תושייה וכושר ארגון היו בין סימניו הבולטים. הדור השני בקיבוץ, בחלקו הגדול, הפנים את הנורמות של הדור הראשון. נכון, גדולי רוח לא צמחו בדור הקיבוצי הזה הם בעיקר ביצועיסטים. אבל הם גם לא צמחו בחברה הישראלית הכללית שגם היא רוויה ביצועיסטים ודלה באנשי רוח. למרות תהליך ההתפרקות המקיף העובר כיום על התנועה הקיבוצית, אין מקום להספיד את הקומונה כאילו תמה לגווע לחלוטין. בצד כמה קיבוצים וותיקים השומרים בחוזקה על השיתוף, יש צמיחה של קבוצות שיתופיות של בני קיבוצים ובוגרי תנועות נוער המקיימים מעין קומונות בערים. נכון, השיתוף שלהן אינו השיתוף הקיבוצי המסורתי, אבל הוא הרבה יותר שיתוף מזה הקיים בקיבוצים המופרטים והדיפרנציאליים. ימים יגידו אם הם יחזיקו מעמד. אני מחזיק להם אצבעות. (המאמר החמישי והאחרון בסדרה - מחר)

 

יהודה הראל, "להפריט - פרידה מהמאה העשרים, מבט מחצר הקיבוץ", הוצ' כרמל, 295 עמודים.

  

למאמר הראשון בסדרה
למאמר השני בסדרה
למאמר השלישי בסדרה
נכתב בתאריך
8/7/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו