עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פשטותו של המתוחכם (מאמר שלישי בסדרה)

פשטנותו של המתוחכם (ג)

מאת אורי יזהר, 7/7/2010

 

יהודה הראל מעוות את תמונתו של הקיבוץ כדי להוכיח את התזה שלו, שמדובר בכישלון טוטאלי

 

הקיבוץ השיתופי, הקלאסי, אומר יהודה הראל, הוא כישלון טוטלי. הוא היה אפשרי ונחוץ בתקופת הראשית, כאשר מילא תפקיד מרכזי בתהליך הגשמת הציונות שכלל, בין היתר, התיישבות, הגנה וייצור מזון. בכל אלה נחלו הקיבוצים הישגים מרשימים ביותר, “אף כי נחלו כישלון כלכלי בכל קנה מידה אובייקטיבי", אומר הראל (עמ' 74). אחרי הקמת המדינה תפקידיו אלה נלקחו על-ידי המדינה ובוצעו בעיקרם על ידי אחרים. מכאן ואילך מתחילות להתגלות התכונות השליליות של הקומונה כקולקטיב מהודק הכופה אורח חיים מסוים על חבריו ונלחם ללא הצלחה מרובה בסטיות ההולכות ומתגברות ובאי רצונם של הדורות הצעירים לקבל על עצמם את הגבלת חירותם, שהתבטא בעזיבה המונית. התגמול השווה לכולם החליש את המוטיבציה להצטיינות בעבודה ובניהול. התוצאה הייתה, לפי הראל, פריון נמוך והפסדים גדולים. לדבריו, הצליחו הקיבוצים להתקיים רק בגלל תמיכת התנועה הציונית ולאחר מכן המדינה, שניתנה באמצעות הקצאת אמצעי ייצור במחיר נמוך והלוואות מסובסדות. כשאלה פסקו, נכנס הקיבוץ למשבר כלכלי עמוק שחייב את השינויים שזכו לשם כולל "הפרטות".

 

הפנים האמיתיות של המשבר

 

הקיבוצים, אומר הראל, קיבלו הרבה פעמים הסדרי פריסה והמרה (קונברסיה) של חובות: הראשון ב-1935 והאחרון ב-1999 (עמ' 82). אלא שבין הקונברסיה של 1960 להסדר המשלים של 1988 יש פער של 28 שנים בהן הראל אינו מציין אף קונברסיה או הסדר חובות כלשהו. הראל אינו מציין כי הסדרי החובות של הקיבוצים בשנות החמישים באו אחרי שנים של מחסור חמור באשראי לפיתוח המשק הקיבוצי ולשיכון, אשר אילץ את הקיבוצים לקבל הלוואות בריבית גבוהה מכל מיני מתווכים פיננסיים. הריבית הזאת אכלה במשך שנים רבות חלק ניכר מרווחי הקיבוצים וגרעה הרבה מן המקורות העצמיים להשקעה. הראל גם אינו מציין מה היו היקפי הקונברסיות למיניהן, שחלק מהן, לפחות, היו חלקיות מאד, לא ענו על הצרכים וסיפקו הקלה מצומצמת של נטל המימון. הפער בן 28 השנים בין הסדר 1960 להסדר 1988 קיים מפני שבשנות השישים והשבעים היו הקיבוצים סיפור הצלחה כלכלי.

 

החקלאות השתכללה והתייעלה, הגיעה ליבולים ולרמות תנובה גבוהות בקנה מידה בינלאומי והייתה רווחית ברובה. החל גל תיעוש נרחב בו הוקמו מפעלים עתירי הון שברובם היו גם כן רווחיים. רמת החיים עלתה, יותר חברים ובנים יצאו ללימודים גבוהים, וגדל מגוון התעסוקות של חברי הקיבוץ. בניגוד לדברי הראל (עמ' 84), שיקולי רווח והפסד הובאו בחשבון בנוסף למדידה פיזית של יבולים ותפוקות. הונהגה אז שיטת חישוב כספי מסוימת שפותחה על ידי כלכלנים חקלאיים ממדרשת רופין לפיה ניתן היה לחשב את העודף הכספי לכל ענף חקלאי כאשר מובאים בחשבון ההוצאות על חומרי גלם, העבודה והפחת. לחלוקה בין עבודה יצרנית (מחוללת הכנסה) ועבודה בשירותים שחושבה כהוצאה היה בסיס הגיוני, שכן השירותים לא נמכרו לגורמי חוץ ולא הביאו הכנסה כלשהי. מחיר יום העבודה היה שוויוני, אבל לא בגלל אידיאולוגיה כדברי הראל (עמ' 89), אלא מפני שהוצאות הקיום (שכר העבודה) של העובדים בייצור היו שוויוניים. בנוסף לכך, הון מסובסד ניתן אז גם למפעלים פרטיים שלא כולם הצליחו.

 

דוגמה טובה להצלחתו של התכנון בחקלאות היו הסדרי מכסות הייצור הענפיות שאפשרו אספקת מזון בשפע לאוכלוסייה כולה וכן המשך קיומם של הענפים החקלאיים בקיבוצים ובמושבים. נכון שהיו סובסידיות, אבל הן ניתנו לצרכן, כדי לשמור על מדד מחירים נמוך, יותר מאשר ליצרן. התכנון והסובסידיות לא מנעו קידמה טכנולוגית ומדעית של ענפי החקלאות שבכמה מהם, כמו הרפת, הגיעו הקיבוצים להישגים בקננה מידה עולמי בתנובה והתייעלות. הסרת המכסות בחלק מהענפים החקלאיים לא היטיבה עם החקלאות. הרווחיות ירדה, ענפים חוסלו, קרקעות ננטשו והחקלאים, בעיקר במושבים נאלצו לחפש להם פרנסות נוספות. אפשר לומר ששום דבר חמור לא קרה, כי יש מזון בשפע, אבל אם מסתכלים על החקלאות כפרויקט לאומי שגם שומר על קרקעות הלאום בפריפריה וגם מהווה גורם חיובי מבחינה אקולוגית, ההתפתחויות האלה אינן חיוביות כלל.

***

ב-1985 נקלעו הקיבוצים, ברובם הגדול, למשבר כלכלי קשה. בעקבות שימוש לא זהיר בכסף, הן בהשקעות בבורסה והן בהשקעות בבנייה של דירות מורחבות ומבני ציבור גדולים, נכנסו קיבוצים רבים לחובות ענקיים שלא יכלו להחזירם. הראל רואה בכך סימן מובהק לכישלון הכלכלי של הקיבוצים, הנובע מאי התחשבותם בכללי הכלכלה הנכונה והסתמכותם היתרה על הלוואות ענק מהמדינה (עמ' 83). הוא רק "שוכח" להזכיר את האינפלציה המטורפת שנוצרה עקב המהפך הכלכלי של ממשלת הליכוד (אוקטובר 1977, ליברליזציה חסרת בקרה של הסחר במטבע חוץ), שהביאה לתכנית ייצוב דרקונית ב-1985, שאחד ממרכיביה העיקריים היה העלאה דרסטית של הריבית. הקיבוצים שלקחו הלוואות צמודות בתקופה של אינפלציה נמוכה יחסית "חטפו" בבת אחת גידול עצום של הקרן והריבית. בנוסף, צווים של הממשלה הקפיאו את מחירי התוצרת החקלאית במטרה לרסן את האינפלציה, מה שתרם למצוקה הכספית ההולכת וגדלה. נכון שהתנהגות לא זהירה של קיבוצים רבים החריפה את המשבר, אבל ה"שכחה" של הראל את חלקה של האינפלציה שלא הקיבוצים גרמו לה אופיינית לדרך בה הוא מציג את טיעוניו.

 

חשוב לציין שחלק מן ההשקעות של הקיבוצים בבורסה נעשה לצורך שמירה על ערך הכסף שהלך וירד במהירות בתקופת האינפלציה. כדאי גם לזכור את פרשת מניות הבנקים שווסתו על-ידיהם באותה תקופה במטרה לשמור על מחיריהן. המניות הללו נחשבו על-ידי רבים להשקעה סולידית שתשמור על ערך הכסף בתקופת האינפלציה. אבל בשלב מסוים כבר לא ניתן היה לווסת את מחירי המניות באמצעות כספם של הבנקים והכל קרס ב-1983. הממשלה נאלצה לקנות את המניות מהבנקים (בפועל, להלאימם) במיליארדי דולרים כדי למנוע את התמוטטותם ולמנוע הפסדי עתק מהציבור. לפרשה הזאת, שלקיבוצים לא היה חלק בהיווצרותה, הראל, כדרכו, אינו מתייחס כלל. אגב, גם למושבים היה הסדר חובות שבמסגרתו נמחקו להם חובות סך 20 מיליארד ש"ח, יותר מאשר לקיבוצים להם נמחקו 18.3 מיליארד ש"ח. (דה מרקר, 24.6.2010). לא רק האגודות המושביות נקלעו לחובות. גם מושבניקים רבים, כאלה שעבדו במשקם שלהם, עבור עצמם ולא עבור הקולקטיב, צברו חובות גדולים ונזקקו להסדר בו נמחק חלק מחובותיהם. סימן שלא רק השיטה אשמה, אלא גם הנפשות הפועלות.

***

הוצאת החישוב הכספי מתחום הצריכה בקיבוץ, טוען הראל, הביאה לבזבוז עצום של חשמל, מים, מזון, ועוד. נכון שהיה בזבוז, אבל לדעתי מגזימים בממדיו. החברה היוצאת מחדר האוכל עם השניצלים הפכה למפלצת מיתולוגית המורידה את הקיבוץ שאולה, ממש כמו חמשת הבטלנים המיתולוגיים שבגללם הקיבוץ הפסיד, כביכול, את המכנסיים. נכון שתמחור המוצרים הללו ואחרים הביאה לחיסכון מסוים. אבל על זה לתלות את כל ה"צורך" בשכר דיפרנציאלי – מוגזם מאד. הראל, גורס כי לפני הנהגת השכר הדיפרנציאלי פריון העבודה בקיבוץ היה נמוך, ואילו הנהגתו העלתה את הפריון והתפוקה "בעשרות אחוזים בתקופה קצרה" (עמ' 90). זה ודאי לאל נכון לגבי החקלאות, כפי שראינו לעיל. כישלונות כלכליים של קיבוצים נבעו מניהול לקוי יותר מאשר חוסר מאמץ בעבודה. עובדים יכולים להתאמץ ולעבוד שעות נוספות ולהגדיל את התפוקה בכמה אחוזים, אבל החלטה שגויה אחת של מנהל יכולה לגרום להפסדי ענק, כפי שגם קרה. נכון, אי אלו חברים שלא עבדו או עבדו מתחת ליכולתם החלו, עם הנהגת השכר הדיפרנציאלי, להשקיע יותר ולהשתכר יותר. זה נכון בהיקף מסוים, אבל חברים שקודם לכן היו בעלי תחושת ערך עצמית ותרמו, אבל תומחרו בשכר נמוך על-ידי גורם חיצוני כלשהו, וודאי שלא קיבלו מוטיבציה מוגברת לעבודה עם הנהגת השכר הדיפרנציאלי, כי עד כמה שהרפתן או המטפלת לא יתאמצו, הם תמיד יקבלו מעט לעומת המנהל. ההפרטות והמעבר לשכר דיפרנציאלי הצילו את הקיבוצים, אומר הראל. אבל הוא מתעלם מקיבוצים שהצליחו להתגבר על משברים קשים ולשגשג כקיבוצים שיתופיים, כמו משמר העמק ויזרעאל. גם הקיבוץ שלי, משאבי שדה, למרות שאינו אדוק בשיתופיותו, נחלץ ממשבר קשה בתחילת שנות האלפיים בלי להנהיג שכר דיפרנציאלי.

 

המשק המעורב, הרב-ענפי, הונהג בקיבוצים כדי להגיע לאוטרקיה, טוען הראל (עמ' 92). לא מדויק. הסיבה העיקרית לכך היא מניעת סיכון הנובע מהתרכזות בענף מרכזי אחד או שניים. סיבה נוספת היא יצירת לוח עבודה מאוזן על פני שנה שלמה, כדי שלא ייווצרו תקופות של בטלה עונתית ועומס עבודה עונתי שיחייב העסקת שכירים זמניים בשכר נמוך. לא תמיד עמדו בכך, אבל זו הייתה המגמה. ככל שהקהילה הקיבוצית גדולה יותר, כך היא מסוגלת לספק יותר את צרכי עצמה, כי מגוון בעלי המקצוע ובעלי הנטיות השונות גדול יותר. עם זאת, הקהילה הקיבוצית מעולם לא עברה את גבולות אלף החברים (רק מספר קטן של קיבוצים התקרבו לגודל זה) ובוני המשק הקיבוצי לא היו טיפשים לחשוב שכל מה שהם זקוקים לו הם יוכלו לייצר וכל מה שהמשק ייצר, ייצרך בפנים. ברור שהם ידעו שהם ימכרו בשוק ויקנו בו. הקיבוצים לא עסקו בשיווק במשך שנים רבות לא רק בגלל אידיאולוגיה אנטי מסחרית, אלא גם כי בתקופה בה הם ייצרו כמעט רק מוצרי מזון בסיסיים שהביקוש להם לא היה גמיש (חלב, ביצים, בשר עוף ירקות ופירות, וכד') וצרכו גם כן מוצרי יסוד בסיסיים, ניתן היה להסתפק בשיווק המאורגן דרך תנובה ובקניות המרוכזות דרך ארגוני הקניות.

 

הפרזות דמגוגיות

 

"השיטה פסקה לעבוד כאשר נגמרה המהפכה, הסתיים התהליך ההתיישבותי, פסק המימון הציבורי, האוכלוסייה התבגרה ולא נמצא עוד נוער המוכן לעוני, לרעב ולעבודת פרך למען מטרה שכבר אינה רלוונטית", כך הראל (עמ' 94). על איזו תקופה מדובר כאן? אם מדובר על שנות החמישים, הרי העוני או הצמצום היה נחלת רבים גם מחוץ לקיבוץ. זו הייתה תקופת הצנע. המזון לא היה משובח, אבל רעב לא היה, לא בארץ ולא בקיבוץ. עבודת פרך? זה נשמע כמו גולאג סובייטי, אבל זו כמובן גוזמה דמגוגית. אם מדברים על הנוער של שנות החמישים, הרי אלה אינם בני הקיבוצים שרק אז החלו להצטרף במספרים גדולים יחסית לקיבוצי הוריהם, אלא על בני דור תש"ח, אנשי הפלמ"ח שהיו בהכשרות המגויסות וכן אלה שהתבגרו בשנות החמישים הראשונות והיו חברי תנועות נוער וגרעיני נח"ל. אלה אכן ברובם לא הצטרפו לקיבוצים או עזבו אותם לאחר תקופה קצרה, בעיקר בגלל רצונם ללמוד באוניברסיטה, או לפתח קריירה באחד מן ממנגנוני המדינה שהיו בתהליך של גידול מהיר. הקיבוץ לא קסם להם. זכותם. אבל בעשותם זאת הם, בני הוותיקים ממוצא אשכנזי, חיזקו את התהליך של היווצרות הריבוד החדש בישראל, של יצירת שתי ישראל, הראשונה והשנייה, האשכנזית והמזרחית, זו של המעמד הבינוני של הצווארון הלבן וזו של מעמד העובדים המזרחי החדש. הם אמנם פעלו למען עצמם, אבל היו בין הגורמים המרכזיים להיווצרותה של בעיה חברתית קשה שמלווה אותנו בעוצמות משתנות מאז ועד היום. ובל נשכח את מהפך 1977 שהביא עלינו את שלטון הימין. גם הוא תוצאה מאוחרת של חלוקת החברה הישראלית ל"ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה".

***

אם מדובר על בני הקיבוץ, הרי עד שנות השבעים רובם נשארו בקיבוצי הוריהם ותרמו לשגשוגם הכלכלי. העזיבה הגדולה החלה מאוחר יותר, לא על רקע כלכלי, כי אם מתוך רצון להגיע למימוש עצמי, להיות עצמאי ללא מרות של ועדות, מזכירות ואסיפה. אז ודאי לא היו בקיבוץ עוני, עבודת פרך ורעב. ומהי המטרה הלא רלוונטית? התיישבות? האם בכך מתנכר יהודה הראל גם למעשיו שלו לאחר מלחמת ששת הימים כאשר אש ההתיישבות בערה בעצמותיו והוא אץ רץ לגולן להקים שם יישוב חדש כדי שהגולן יישאר בריבונות ישראל... המובאות לעיל מדגימות את הדרך השטחית והדמגוגית של הראל בנגעו בבעיות קשות ובנושאים מורכבים.

 

המאמר הרביעי בסדרה יתפרסם מחר.

 

יהודה הראל, "להפריט - פרידה מהמאה העשרים, מבט מחצר הקיבוץ", הוצ' כרמל, 295 עמודים.

 

לקריאת החלק הראשון של המאמר - לחצו כאן
לקריאת החלק השני של המאמר - לחצו כאן
נכתב בתאריך
7/7/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו