עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פשטנותו של המתוחכם (מאמר שני בסדרה)

פשטנותו של המתוחכם (ב)

מאת אורי יזהר, 6/7/2010

 

יהודה הראל כותב כי ארצות הברית היא מופת לחיסול העוני. שיספר זאת למיליוני השחורים שהם דור שלישי או רביעי לעוני ולמיליון וחצי הנשים העובדות בוולמארט (מאמר שני בסדרה)

 

מה שקרוי בלשון העם "שוק חופשי" קרוי בלשון הכלכלנים 'תחרות משוכללת'. היא קיימת כאשר לאף גורם בשוק אין יכולת להשפיע לבדו על רמת המחירים. זו נקבעת על ידי כלל פעולות הקנייה והמכירה של פעילים רבים בשוק, לפי הביקוש וההיצע שיוצרים כל גורם בנפרד בבואם למקסם את תועלתם העצמית. ואז, כאמור, "היד הנעלמה" קובעת את הקצאת המשאבים לשימושים השונים באופן האופטימאלי ביותר באמצעות מערכת המחירים. המחירים הם המעבירים את המידע הנחוץ אודות הביקושים וההיצעים בין הפעילים בשוק כדי שיוכלו להשקיע את משאביהם בדרך שתיתן להם את מלוא התמורה האפשרית. צירוף כל התועלות הפרטיות נותן לנו את התועלת הרבה ביותר האפשרית. התכנון המרכזי אינו מסוגל לספק מידעים אלה באופן משביע רצון ולכן הוא גורם לעיוותים, לעודפי ביקוש (מחסורים) ולעודפי הצע (בזבוזים).

 

שוק חופשי? אין חיה כזו

 

כדי שתתקיים תחרות משוכללת ו"היד הנעלמה" תפעל את פעולתה המבורכת, צריכים להתקיים לפחות שני תנאי יסוד: ראשית, לאף גורם יחיד אין יכולת לקבוע לבדו מחיר כלשהו, כלומר אין מונופולים בשוק. שנית, לכל הפועלים בשוק יש מידע נכון על ההיצעים והביקושים השונים, כדי שיוכל לקבל החלטות רציונאליות, לפי האינטרס הפרטי שלו. הבעיה עם השוק החופשי היא, היא ששני התנאים האלה בדרך כלל לא מתקיימים. תחרות משוכללת, או משהו קרוב לזה בענפי התעשייה התקיימה במשך זמן לא רב באנגליה בתקופת המהפכה התעשייתית עד אמצע המאה ה-19. ובארה"ב ברבע האחרון של אותה מאה.

 

במשך הזמן עצם התחרות הביאה לידי כך שהמתחרים החלשים נעלמו או נבלעו על-ידי החזקים יותר ונוצרו מונופולים או אוליגופולים: מספר הפירמות הפעילות בענף מסוים ירד והפירמות הנותרות נעשו גדולות עד כדי יכולת לקבוע מחירים בכוחות עצמן, כל פירמה לחוד או כמה פירמות בהסכמה ביניהן. סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הן שנות הפריחה של הטראסטים, הקונצרנים והקרטלים - כל צורות המונופול שקיימות מאז ועד היום וכל הניסיונות לחסלם בדרך של חקיקה עלו בתוהו. אף אחד לא מעלה בדעתו לפרק את המונופולים האלה לחברות קטנות ותחרותיות. לכל היותר ניתן להוציא מהן כמה פונקציות ולהגביל במידה מסוימת את התרחבותן. תחרות משוכללת או קרובה לכך קיימת בעיקר בענפים שאינם דורשים השקעת הון גדולה כמו מספרות, פיצוציות, דוכני פלאפל, תיקונים ושיפוצים של מכשירים אלקטרוניים ודירות, וכד'.

 

ענפי הפיננסים, התעשייה והמסחר הקמעונאי בעולם המערבי עברו תהליך מרחיק לכת של מרכוז והשמות של בנקים גדולים, מפעלי ענק ורשתות מרכולים ידועים לכולם. ידוע גם תהליך המרכוז והמונופוליזציה של תעשיית הרכב בארה"ב. בראשיתה, לפני מאה שנה ויותר היו שם עשרות חברות שייצרו מכוניות. עם הזמן קטן מספרם עד לשלוש פורד קרייזלר וג'נרל מוטורס - שהיה בכוחן לחסום כניסת מתחרים חדשים עם מכוניות יותר טובות ובטוחות. למי שמכיר  פרשת טאקר (אפילו עשו על זה סרט). בענפים מסוימים מגיח מדי פעם מתחרה חדש לזירה ומתחיל עם מחירים נמוכים כדי לכבוש נתח שוק (רמי לוי), אבל עם הזמן הוא בדרך כלל מתיישר עם כל השאר, כי ההתרחבות מביאה לגידול בהוצאות הכלליות ומתחייבת העלאת מחירים. גם בהיי-טק קיימת אותה תופעה: יש סטארט-אפים רבים, אבל עם הזמן רובם נמכרים לחברות היי-טק גדולות או שנעלמים, או שנעשים חברה גדולה בעצמם. המונופולים, לכן, אינם סטייה מן הקפיטליזם אלא חלק אורגני שלו. לא השוק החופשי מאפיין את הקפיטליזם בן ימינו אלא שלטון התאגידים הגדולים המכתיבים את התנאים בשוק ולעיתים קרובות גם את המדיניות הכלכלית.

 

***

גם המידע אינו מתחלק באופן שווה בין הפעילים בשוק. יש מי שיודע יותר ומי שיודע פחות. זה שיודע יותר מסוגל למקסם את תועלותיו יותר מזה שיודע פחות. התרגילים של חברות הסלולר עם המסלולים השונים הם דוגמה מובהקת לכך. כושר המצאת העמלות המפותח של הבנקים בתירוצים שונים ומשונים גם הוא חלק מהתופעה. וגם ההונאות. "כל משווק וכל מוכר בשוק יודעים שכדי להרוויח עליהם ליצור יתרון ללקוח", אומר הראל (עמ' 177). האומנם? האם הפרסומת החודרת לכל מקום יוצרת יתרון ללקוח או רק נוטעת בו את הרושם שיש לו יתרון ברכישת מוצר מסוים? יהודה הראל, המתנגד למעורבות רבה של הממשלה בכלכלה בכל זאת מועיד לה תפקיד: שמירה על יושר וכללי משחק הוגנים. כולם צריכים לנסוע לפי חוקי התנועה ואז יהיו פחות תאונות. אבל בקפיטליזם המניפולציה וההונאה הם חלק אורגני מהמשחק. בעלי מידע אמתי או מזויף "עובדים" על אזרחים חסרי מידע ומוציאים מהם כספים רבים. ברנרד מיידוף אינו תופעה כל כך יוצאת דופן. יש עוד רבים כמוהו, אם כי בהיקף יותר קטן. חלקם נתפסו וחלקם לא. שערוריות מעין אלה מלוות את הקפיטליזם מאז בהלת המניות במאה ה-17 ועד ימינו. שערוריית פנמה בצרפת בסוף המאה ה-19 ושערוריית אנרון בארה"ב לפני מספר שנים הן תופעות אופייניות. ולא מדובר כאן בנזקים קטנים, אלא בהפסדים של מיליונים ומיליארדים למדינה ולאזרחים התמימים שהשקיעו במיזמים מפוקפקים.

 

יהודה הראל, המבקר בחריפות את האוטופיות הסוציאליסטיות והאדריכליות למיניהן, כולל הקיבוץ, כמובן (בפרקים א' ו-ב' של ספרו), מציע בעצם אוטופיה אחרת: זו של השוק החופשי המקצה משאבים ביעילות מרבית באמצעות "היד הנעלמה" ומתקן את עצמו באופן אוטומטי. אני משאיר לקוראים להחליט איזו אוטופיה הם מעדיפים.

 

הקפיטליזם, העובדים, העניים והמדינה

 

יהודה הראל טוען כי הקפיטליזם היוצר עושר הוא שגרם לעליית רמת החיים של כלל האזרחים במדינות המערב (עמ' 99). לכן חשוב יותר לעסוק ביצירת העושר מאשר בחלוקתו. בזה, לדעתו, טועים הסוציאל-דמוקרטים שעוסקים בחלוקת העושר באמצעות מיסוי גבוה שאינו מעודד צמיחה. ובכן, רמת החיים של העובדים במערב לא עלתה באופן אוטומטי עם גידול העושר הכללי. יחסי הכוחות בין העובדים לבעלי ההון, המעסיקים במאה ה-19, היו כאלה שהאחרונים יכלו להעסיק את העובדים בתנאי עבדות כמעט ובשכר רעב. למי שלא מכיר את המציאות הזאת מומלץ לקרוא את ספרו הקלאסי של פרידריך אנגלס על מצב מעמד העובדים באנגליה במחצית הראשונה של המאה ה-19.

 

רק התארגנות העובדים באיגודים מקצועיים, תוך מאבקים וסבל (כולל אלימות מצד המעסיקים והמדינה), יחד עם חקיקה סוציאלית שנעשתה בכוחן של מפלגות סוציאליסטיות או על-ידי שמרנים המייצגים אריסטוקרטיה אגרארית (בבריטניה ובגרמניה), הביאה לשיפור מצבם של העובדים במערב. תיאורית "כלכלת צד ההיצע" או "כלכלת הטפטוף" של רייגן (trickle down economy), לפיה העושר המצטבר למעלה מטפטף גם כלפי מטה, היא בלוף אחד גדול. השוק הוא מבנה חברתי המבוסס על יחסי כוח. כל סוציולוג מתחיל יודע זאת. וכל עוד העובדים לא היו מאורגנים ולא הסתייעו בכוח פוליטי, כוחם של המעסיקים היה מכריע והם לקחו כמה שרצו, כי הם יכלו. משהו דומה לכך אנו רואים בישראל של היום עם משכורות העתק של מנהלים בכירים, כולל כושלים, ועם הפערים והעוני.

 

בנוסף לכך, מן הראוי לזכור כי העושר של המדינות הקפיטליסטיות, שמעמד העובדים האירופי והאמריקני, לא בלי מאבקים קשים, קיבל רק פירורים ממנו - נצבר בחלקו משוד של מושבות ומדינות באסיה, אפריקה, ואמריקה הלטינית. בריטניה שדדה את הודו כבר במאה ה-18, את סין במאה ה-19 (מלחמות האופיום), ולאחר מכן גם ארצות רבות באפריקה וחלק מאיי הים הקריבי. צרפת שדדה את צפון ומערב אפריקה. מלך בלגיה שדד בברוטאליות מרובת קרבנות את קונגו. הולנד שדדה את אינדונזיה וסורינאם. ארצות הברית שדדה את מדינות מרכז ודרום אמריקה. נשדדו מחצבים, נפט, גידולים חקלאיים, ועוד.

 

לגרמניה הקיסרית היו מעט מושבות כי היא איחרה את הרכבת האימפריאליסטית. היא מימשה את שאיפות ההתפשטות שלה על ידי הגירת גרמנים לארצות שונות, פעילות נמרצת באימפריה העותומאנית (מסילת הברזל ברלין-בגדד) ובניית צי חזק שיתחרה בצי הבריטי - אחד הגורמים המרכזיים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה מרובת הקרבנות. מדינות המטרופולין הרסו במושבותיהן תעשיות מקומיות, דיכאו בברוטאליות מרידות של ה"ילידים", והכריחו אותם לעבוד עבור הקפיטליזם האירופי בשכר רעב ולקנות את מוצריו במחירים גבוהים. אכן, קפיטליזם הומאני ו"שוק חופשי" למופת. בשלב מוקדם יותר, בעת המהפכה התעשייתית באנגליה במאה ה-18 נושלו המוני איכרים מאדמות הציבור מהן הפיקו את פרנסתם, על-ידי בעלי אחוזות שחמדו אדמות אלה ככרי מרעה עבור הצאן שסיפק חומרי גלם לתעשיית הצמר המתפתחת. בהעדר קרקע הם נאלצו לעבור לעיר כפרולטריון המתפרנס בשכר רעב. זהו תהליך הגידורים (enclosures) הידוע שתואר בפרוטרוט על-ידי מרקס כחלק מתהליך יצירת הצבר ההון הראשוני.

 

***

יהודה הראל כותב כי ארצות הברית היא מופת לחיסול העוני ולכן נוהרים אליה עובדים מארצות אמריקה הלטינית (עמ' 102). שיספר את זה בבקשה למיליוני השחורים שהם דור שלישי או רביעי לעוני, למיליון וחצי הנשים מעוטות ההשכלה העובדות ברשת הקמעונאות וולמארט עבור שכר נמוך ובתנאים קשים, ולעשרות מיליוני האזרחים האמריקנים שעד עתה לא היה להם ביטוח בריאות ראוי לשמו. רק לאחר מאמצים רבים הצליח אובמה ה"סוציאליסט" להעביר רפורמה חלקית שתחייב כל אזרח לעשות לעצמו ביטוח בריאות ומי שאינו יכול לעשות זאת בכוחות עמו יקבל סיוע מסוים מהמדינה. על ביטוח בריאות ציבורי הס מלדבר שם. זהו קומוניזם, רחמנא לצלן, לפי נסיכת הימין שרה פיילין ועמיתיה לרשת פוקס... גם רמת החיים של המעמד הבינוני בארה"ב כמעט שלא עלתה מאז שנות השבעים. מעמד זה הצליח לשמור על רמת חייו בזכות השקעת עבודה גדולה יותר. נשים יצאו לשוק העבודה וגברים עבדו לעיתים בשתי משרות. יוצא מזה שהתמורה הממוצעת לשעת עבודה בארה"ב היא כיום נמוכה יותר במונחים ריאליים מאשר בעבר. ההיספאנים נוהרים לארה"ב לא בגלל הרצון להתעשר, אלא מפני שמצבם בארצותיהם גרוע מאד ובארה”ב יש ביקוש לפועלים פשוטים. מאותה סיבה יש הגירה גדולה מצפון אפריקה וטורקיה למדינות אירופה הסוציאל-דמוקרטית ואפילו ישראל ה"בולשביקית" זוכה למנת מהגרי עבודה משלה...

 

המשבר הגדול בשנות השלושים הביא את מדינות המערב לאימוץ המדיניות שעליה המליץ הכלכלן הבריטי קיינס - עידוד הביקוש הכולל (המצרפי) באמצעות הזרמת כסף למשק הממומנת על-ידי גרעון מסוים בתקציב המדינה. מדינות המערב התגברו תחילה באופן חלקי ולאחר מכן באופן מלא על-ידי אימוץ המדיניות הזו ועל-ידי כלכלת המלחמה ששררה בתקופת מלחמת העולם השנייה. למדיניות הקיינסיאנית הזאת מתייחס הראל בספקנות רבה, שש על קשייה ומחייב את ההתנתקות ממנה בשנות השבעים עם פרוץ הסטגפלאציה, שהיא צירוף של אינפלציה וסטגנציה, כלומר קיפאון - תופעה המנוגדת לתיאוריה הקיינסיאנית מכל וכל. לכן, טוען הראל הדרך בה מנסות המדינות המערביות כיום להיחלץ מהמשבר הפיננסי ולמנוע משבר ריאלי כמו בשנות השלושים - הזרמת מאות מיליארדי דולרים ויורו ליצירת ביקוש ולתמיכה בתאגידים שעומדים לקרוס, היא מסוכנת. היא עלולה לגרום לחובות ענקיים של המדינות ולאחר מכן לאינפלציה ואבטלה. אז מה כן? על כך אין להראל תשובה למעט חזרה על מנטרת השוק החופשי.

 

מדינת הרווחה המערבית, הסוציאל-דמוקרטית, מתקבלת על-ידי יהודה הראל בעקימת אף. פוי, לא מתאים לתיאוריה. והוא מונה את פגמיה: מעודדת בטלה, מונעת חדשנות (עמ' 102), וכד'. הוא קוטל את מדיניות הרווחה וההלאמה של הלייבור בבריטניה ומעלה על נס את "גברת הברזל", מרגרט תאצ'ר, אשר ביטלה חלק מהסדרי הרווחה שהנהיג הלייבור, שברה את כוחם של האיגודים המקצועיים והפריטה את התעשיות המולאמות. בכך, לפי הראל, פתחה את הדרך בפני צמיחה כלכלית מהירה והתעשרות של רבים. לא אכנס כאן לדיון מפורט על הפרטות תאצ'ר שחלקן היו גרועות, כמו הפרטת שירות הרכבות שהביאה לירידת רמת השירות ולתאונות רבות יותר (חוסכים בבטיחות כי רוצים להרוויח), ולצורך בהלאמה חלקית מחודשת של השירות. אבל יש גם מציאות אחרת שהראל מתעלם ממנה לחלוטין. זהו המודל הסקנדינבי של מדינת הרווחה, שמחזיק מעמד ומצליח לא רע. מדינות סקנדינביה מצליחות מבחינה כלכלית, הן תחרותיות, האיגודים המקצועיים חזקים מאד, המיסים הישירים גבוהים, אין בהן כמעט עוני, הפערים נמוכים, השחיתות מועטה, החינוך ברמה גבוהה, האבטלה נמוכה, והביטחון הסוציאלי רב. וודאי שיש בעיות גם שם, אבל הלוואי עלינו הבעיות של מדינות סקנדינביה.

***

הראל מתנגד למדינה חזקה. היא משעבדת את היחידים, הופכת אותם לברגים. ככל שהמדינה חזקה יותר, כך חירותם של היחידים פוחתת. השאיפה לצדק חברתי מחייבת מדינה חזקה, כזאת שיכולה לגבות מיסים גבוהים ולחלקם לפי הבנתה באמצעות כוחה הפוליטי. לחיזוק טענתו הוא מצטט את האייק (עמ' 42) שאמר: “המושג צדק חברתי הוא הסוס הטרויאני שבאמצעותו חדרה הטוטליטריות". מוזר למדי. הרי אנו מכירים מדינות דמוקרטיות רבות, בעיקר במערב אירופה, בהן שלטו מפלגות שדגלו בצדק חברתי ולא הפכו לטוטליטריות. האם הלייבור הבריטי בהלאמותיו ובהקמת שירות הבריאות הממלכתי, מעשה חשוב למען צדק חברתי, הפך את בריטניה למדינה טוטאליטרית? האם מדינות סקנדינביה הגובות מיסים ישירים גבוהים ומעניקות שרותי רווחה נרחבים הן טוטליטריות? כנראה שלפי האייק והראל ההולך בעקבותיו נטילת רכוש בכוחה של החלטה שהתקבלה על-ידי מוסדות דמוקרטיים משולה לטוטליטריות כמו זו של גרמניה הנאצית וברית המועצות בימי סטלין. (המאמר השלישי בסדרה - מחר)

 

יהודה הראל, "להפריט - פרידה מהמאה העשרים, מבט מחצר הקיבוץ", הוצ' כרמל, 295 עמודים

 
לקריאת החלק הראשון של המאמר - לחצו כאן
נכתב בתאריך
6/7/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו