עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פשטנותו של המתוחכם (מאמר ראשון בסדרה)

פשטנותו של המתוחכם (א)

מאת אורי יזהר, 5/7/2010

 

סיפרו של יהודה הראל "להפריט" הוא נטול עיון מעמיק ומהווה פמפלט תעמולתי למען קפיטליזם "טהור". מאמר ראשון בסדרה

 

יהודה הראל הוא איש מתוחכם. דבר זה ידוע לכל מי שמכיר אותו. לאחרונה פרסם ספר חדש בשם "להפריט", שבו הוא קוטל את הקיבוץ השיתופי, אותו הוא רואה ככישלון טוטלי, את הקולקטיביזם ושאר רעות חולות, ומציע הפרטה מלאה של כל תחומי החיים החברתיים.

 

ספרו של הראל גדוש בדוגמאות מתחומי ידע רבים ושונים, באסמכתאות מהוגים ידועים (שכמעט כולם מהמחנה הליברלי האנטי-קולקטיביסטי) וכן בכמה סיפורים אישיים שנותנים אילוסטרציות לתזה המרכזית. מורגש שהוא עשה מלאכת קריאה נרחבת ביותר. אורי הייטנר, חברו של הראל להתיישבות בגולן, אמנם מתנגד לתזות של הראל, אבל שיבח את הספר כ"מרתק, יסודי, עמוק ומציג שיטה הגיונית מאד, בנויה באופן יסודי ומנומקת היטב, של רעיון ההפרטה" ("שווים", 20.5.10). לאחר קריאת הספר בעיון, אני סבור אחרת. בספרו מסתמך יהודה הראל רק על התופעות וההוגים התומכים בתזה המרכזית שלו ומתעלם או מתייחס בקיצור ובשטחיות לתופעות המפריכות אותה ולהוגים המתנגדים לה. מה שיצא ליהודה, לדעתי, אינו עיון מעמיק אלא פמפלט תעמולתי למען קפיטליזם "טהור". הספר גם גדוש בקביעות גורפות שברובן אינן עומדות במבחן הביקורת העובדתית. בכמה מקרים הוא גם אומר דברים סותרים באותו נושא במקומות שונים בספר. ניכר שיהודה לא הביא בחשבון בזמן כתיבת הספר את הכלל הידוע - “תפסת מרובה לא תפסת".

 

אז במה בא לידי ביטוי התחכום? בסוף ספרו מצרף יהודה מאמר ביקורת חריף בשם "פתולוגיה של קיצוניות" מאת א"ה, על ספרו ורעיונותיו. רעיון מעניין, המוסיף נופך של פיקנטיות לספר. בהכירי את יהודה אני משער שמי שכתב את המאמר הזה הוא יהודה הראל עצמו, שבדרך זו ביקש לומר למבקריו העתידים שהוא יודע מה הם מבקשים לומר לו, ולרמוז להם שעמלם לשווא. רעיון נוסף שעלה במוחי הוא שראשי התיבות א"ה מייצגות את אביו המנוח, ד"ר אריה הראל, איש רב פעלים - רופא בכיר, ציר ישראל ברומניה ושגריר ישראל בברית המועצות בסוף שנות החמישים - וסוציאליסט מושבע, שהנחיל לבנו את השקפותיו בעצמה רבה, כפי שיהודה בעצמו כתב בספרו.

 

רוצה לומר, זה מה שאביו ז"ל היה אומר לו אילו קרא את ספרו. גם המילה 'פתולוגיה', מונח רפואי מובהק, בכותרת המאמר מרמזת לכך. ייתכן שהמאמר הזה הוא גם מעין הומאז' של הבן לאביו, שאת תורתו נטש. א"ה אמנם מסכים עם יהודה שהסוציאליזם נכשל והקיבוץ נכשל, אבל המחיר הוא אבדן התקווה לעולם טוב יותר, צודק יותר. המאמר הזה חסך לי חלק מהעבודה, בעיקר את הביקורת הערכית, מפני שהיא מהווה את רובו הגדול.

 

במסגרת מאמר אחד, אפילו ארוך ומחולק לכמה חלקים, אי אפשר לעסוק בכל הנושאים שהוצגו בספר. בדברי הבאים אני מבקש להתמקד בביקורת הטענות העובדתיות בעיקר בתחום הכלכלי והקיבוצי שמביא הראל להוכחת התזה המרכזית שלו. לתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה והתרבות, שגם בהם מסתייע הראל להוכחת התזה שלו, אתייחס רק בקיצור ובאופן חלקי.

 

כמה נעים להתפרץ לדלת פתוחה

 

התזה המרכזית בספר היא פסילתו של כל תכנון, כלכלי ואחר, ברמת המאקרו, בטענה שתכנון כזה הוא (א) בלתי אפשרי, ו(ב)גורם לתוצאות קטסטרופאליות אם מנסים להנהיגו. הדוגמאות העיקריות שהוא מביא הן התכנון המרכזי הכושל ורב הקרבנות בברית המועצות, והשליטה הפוליטית-צבאית על המשק בגרמניה הנאצית, שהובילה למלחמה שהביאה לתבוסתה המוחצת של גרמניה ולהרס גמור כמעט שלה. גם המהלכים הקטסטרופאליים של מאו בסין - הקפיצה הגדולה קדימה והמהפכה התרבותית – חוטפים את המנה המגיעה להם. הם הרסו את המשק והחברה בסין ורק הרפורמה של דנג-שיאו-פינג שהתיר יזמה פרטית, העלתה את סין על דרך הצמיחה ויצירת העושר. גם קובה המרוששת תחת שלטון האחים קסטרו מוזכרת בהקשר זה. ובכן, כיום אין בתוכנו ויכוח על התופעות הללו. כל העולם הדמוקרטי שולל אותן. יהודה מתפרץ כאן לדלת פתוחה ועושה זאת בתענוג גדול. עם זאת, קשה לומר שלקחי גרמניה הנאצית, ברית המועצות, סין של מאו וקובה, אכן רלוונטיים למציאות העולם, ישראל והקיבוץ כיום. אבל זו מדינה חופשית וכל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה.

 

לפי הראל וקודמיו המהוללים (בעיקר פרידריך האייק וקרל פופר), לא ניתן לתכנן את הכלכלה ברמת המאקרו, כי כמות המשתנים הרלוונטיים היא עצומה ושום מנגנון ביורוקראטי לא מסוגל לדעת מה כל פרט רוצה ומה כל פרט מוכן להשקיע. כל ניסיון לחשב תשומות ותפוקות ולהציב מטרות בפני המשק נידון מראש לכישלון, והגוספלאן (גוף התכנון המרכזי של בריה”מ) יוכיח. חברה מתוכננת היא גם חברה טוטליטארית וכל שוחר חירות ודמוקרטיה צריך להתרחק ממנה ת"ק פרסה. המנגנון היחיד שמסוגל להקצות משאבים בדרך שהיא הוגנת ויעילה גם יחד הוא השוק החופשי, שבו יצרנים וצרכנים משקיעים את כספם, כישוריהם ומרצם למען מקסום התועלות שלהם, למען קבלת מירב התמורה עבור השקעתם, והשוק, באמצעות "היד הנעלמה" המפורסמת של אדם סמית, מביא להקצאה האופטימאלית האפשרית. הקפיטליזם הוא שהביא ומביא בדרך זו, לדעת הראל, לעליית רמת החיים בעולם, לחילוץ מיליונים רבים מעוני. בניגוד לסוציאליסטים ולסוציאל-דמוקרטים שמתרכזים היום בצדק חלוקתי, כלומר בהעברת משאבים מעשירים לעניים, גורס הראל כי יש לשים את הדגש על הגדלת העוגה שאולי תגדיל את הפערים הכלכליים, אבל תחלץ רבים מאד מהעוני. העוני, אליבא דהראל, הוא בעיה חמורה יותר מהפערים ויצירת העושר היא שתצמצם אותו.

***

בניגוד לתיאור המפורט של כישלונות התכנון הקומוניסטי יש התייחסות מצומצמת מאד של הראל לכישלונות הקפיטליזם. המשברים הכלכליים, בעיקר המשבר שהחל ב-1929 בארה"ב והתפשט גם לאירופה המערבית, מאוזכר בקצרה ובאופן בלתי ממצה וכך גם המשבר האחרון שהחל ב-2008. אין ניתוח של הגורמים להם ושל הדרכים להיחלצות מהם. משברים, לפי יהודה הראל, הם כמעט כמו תופעת טבע (עמ' 172). הם חלק מתהליך התיקון העצמי של השוק והם מתרחשים כאשר המחירים חורגים מהערכים הנכונים של המוצרים והשירותים המוכנסים לשוק. חבל שבמהלך התיקון העצמי הזה אנשים סובלים, אבל מבחינת הסכמה הכללית של השוק המתקן את עצמו אוטומטית, זה לא חשוב. איך אמרו סטלין וחסידיו: “כשחוטבים עצים, עפים שבבים". העובדה שבמשבר 1929 היו עשרות מיליונים מובטלים שגם סבלו חרפת רעב ותמותת תינוקות, אינה מעסיקה את יהודה הראל. העובדה שלמשבר הזה היה חלק מכריע בעליית הנאצים לשלטון בגרמניה, גם היא אינה נזכרת. מדיניות ה"ניו-דיל" של רוזוולט נזכרת באקראי וכלל לא נזכרת העובדה שהמשק האמריקני נחלץ לגמרי מהמשבר רק כאשר ארה"ב החלה ב-1940 בייצור אמצעי לחימה בקנה מידה גדול, קודם עבור בריטניה הנלחמת לבדה בנאצים ולאחר מכן גם עבור מלחמתה של ארה"ב עצמה בגרמניה ויפן.

 

השוק לעתים קרובות גורם נזקים יותר מאשר מביא תועלת. התופעה הזאת ידועה בכלכלה בשם 'כשלי שוק'. יהודה הראל מכיר בקיומם ומציין (עמ' 173) שהם מהווים עבור רבים נימוק למעורבות הממשלה בכלכלה. אבל הוא גורס שהתרופה עלולה להיות יותר גרועה מהמחלה, כאשר כשל שוק מוחלף בכשל ממשלה. “תפקידה העיקרי של הממשלה הוא לגרום לעבודה יעילה, שוטפת ובלתי מופרעת של השוק, לכן על הממשלה להתרכז בשמירה על החוקים ובמניעת הונאות" (עמ' 173). לדעתי, ניתן לחלק את כשלי השוק לשלושה סוגים: הפיכים, הפיכים בקושי, בלתי הפיכים. כשל שוק הפיך נוצר כאשר נוצר ביקוש עודף או היצע עודף של מוצר צריכה מסוים והמחירים עולים יותר מדי או יורדים יותר מדי (בהתאמה). די בקלות ניתן להגדיל או להקטין את הייצור והמחירים חוזרים לאיזון. כשל שוק הפיך בקושי, הוא לדוגמה, עודף של עורכי דין, כפי שקיים היום בארץ עקב פתיחת האפשרות למכללות רבות ללמד משפטים. עודף עורכי הדין גורם, לדעת רבים לירידת רמתו של המקצוע ולמתן שירות גרוע יותר ללקוחות שאין ביכולתם לשכור את שירותיו של עורך דין מהשורה הראשונה. ייתכן שהשוק בתחום זה יתקן את עצמו לאחר מספר שנים, שכן ההיצע הגדול יביא בסופו של דבר לירידת התגמול וירידת היוקרה של עריכת הדין, אבל הנזק למקצוע כבר נגרם וייקח זמן עד שיתוקן.

 

כשל שוק חמור נוסף הוא זיהומי סביבה שנוצרים עקב פעולת מפעלים - כימיים, מכרות, מתכת, וכו' - שמבקשים רק רווח ולא מתחשבים בסביבה. ראינו זאת בנחל הקישון ואנו רואים זאת בזיהום הענק במפרץ מקסיקו. הסתמכות על השוק שיתקן נזקים אלה באופן ספונטאני משולה להסתמכות על חתול שלא ילקק את השמנת. לא במקרה מחוקקות המדינות הדמוקרטיות חוקים מחמירים נגד זיהומים ומטילות קנסות כבדים ולעיתים אף עונשי מאסר על מזהמים כבדים, וכן מעודדות פיתוח אנרגיות מתחדשות, פעולות שהיזמה הפרטית לבדה הייתה נוקטת, אם בכלל, בקצב הרבה יותר איטי מהרצוי.

 

כשל שוק ידוע הוא 'פירכת החיסכון'. כאשר יש משבר או שפל, כשרמת החיים יורדת, האבטלה גדלה והביטחון התעסוקתי מתמעט, הרי כל יחיד הפועל באופן רציונאלי למען עצמו מגביל את הוצאותיו, חוסך יותר, כדי להקטין את הסיכון של הישארות ללא כל אמצעים למחיה, היזרקות לרחוב, וכד'. כך במישור המיקרו. ואילו במישור המאקרו, כאשר יחידים רבים מתנהגים כך הם מביאים להקטנת הביקוש הכולל (המצרפי) ובכך להעמקת השפל. זהו מעגל קסמים שאין ממנו מוצא אלא בפעולת הממשלה המזרימה כסף למשק, או יוזמת בעצמה פרויקטים ציבוריים גדולים, במטרה להגדיל את הביקוש הכולל ולהניע יותר ויותר גורמי ייצור כדי שהאבטלה תקטן ורמת החיים של הרוב הגדול לא תידרדר ואולי אף תעלה. זוהי המדיניות שהציע קיינס בשנות השלושים, מדיניות שהראל וקודמיו הדגולים אינם אוהבים, כפי שנראה בהמשך.

***

המשבר העולמי האחרון נגרם עקב כשל שוק חמור: יצירת מוצרים פיננסיים "נגזרים", כלומר הנפקת ניירות ערך שהבטוחות שלהם הם ניירות ערך אחרים שהבטוחות שלהם הן משכנתאות שניתנו לאנשים שספק אם יוכלו לשלמן. וכל זאת במציאות של אשראים מנופחים ורגולציה חלשה שיצרו בועות נדל"ן, צריכת יתר וחובות גדולים של אנשים פרטיים, תאגידים וממשלות. הממשלות התערבו באמצעות הזרמת הון עתק למוסדות פיננסיים שנקלעו לקשיים, אבל בכך יצרו חובות גדולים יותר שעוד לא ברור מהיכן ישולמו. זה אינו פתרון אידיאלי, אבל אם הממשלות לא היו מזרימות את הכסף היה פורץ גם משבר ריאלי חמור עם השבתת גורמי ייצור ואבטלה בהיקפים גדולים מאד. נזק בלתי הפיך נגרם, למשל, כאשר נותנים ליזמי נדל"ן חופש בלתי מוגבל לבנות כמה, איך והיכן שהם רוצים. התוצאה תהיה הולילנד בריבוע, מפלצות בטון על גבי מפלצות בטון. איך מתגברים על תופעות כאלה? על-ידי רגולציה חזקה ותכנון. אבל כאשר המדינה חלשה, כפי שיהודה הראל רוצה שתהיה, הרגולציה חלשה והתכנון חסר שיניים, ובעלי ההון משתוללים. לנוכח מה שקורה בשנים האחרונות במערב – משבר חמור, פגיעות בסביבה, עושק הצרכנים על-ידי תאגידים מונופוליסטיים, ושפע של נוכלויות ענק - אנרון, מיידוף ועוד כהנה וכהנה - ניתן לומר שבקפיטליזם של ימינו יש יותר כשלים מאשר שוק. (מאמר שני בסדרה - מחר).

 

יהודה הראל, "להפריט - פרידה מהמאה העשרים, מבט מחצר הקיבוץ", הוצ' כרמל, 295 עמודים

 

נכתב בתאריך
5/7/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו