עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מה שלזר מסרב לראות

מה שלזר מסרב לראות

מאת עלי קדם, 4/7/2010

 

נראה שיעקב לזר איננו מסוגל להיכנס לראשם של בני הששים פלוס, אלה שעדיין אין להם פנסיה, וכל מה שיצברו יאפשר להם חיים בדוחק. תגובה

 

במסגרת מדורו "קשר ישיר עם התקשורת" (הדף הירוק, 24.6.10), ממשיך יעקב לזר להגן בחירוף נפש על "הקיבוץ המשתנה / החדש", ולהדוף בעוז את הביקורת עליו. הפעם יצא קצפו על כתבה במוסף הארץ, בה רואיינו ותיקים מנגבה.

 

לזר חוזר על טענה שכבר הביא מספר פעמים במדורו, אולי מתוך תקווה שהחזרה עליה תשכנע את הקוראים: הפנסיה של הוותיקים, המורכבת מ - נניח - 3,000 ₪ לחבר לחודש, בתוספת הביטוח הלאומי, מגיעה לכ-10,000 ₪ לזוג, והרי זוהי בהחלט - מסביר לזר - הכנסה נאותה לזוג וותיקים. ואנו שואלים - האומנם?

 

ייאמר מייד: 9000 ₪ לזוג לחודש אינה משכורת רעב. מי שמקבל סכום זה, אין סיבה שירעב ללחם, וגם גג לראשו לא יחסר. אין גם ויכוח על כך שקיבוצים רבים לא מסוגלים לשלם יותר (וכאן יש להזכיר, כמובן, שהם כן מסוגלים לשלם עשרות אלפי שקלים בחודש לשורה של מנהלים, פנימיים וחיצוניים). נכון יהיה גם לקבוע, כי חלק ניכר ממשפחות העשירונים הנמוכים בישראל, שלא לומר מאלה המוגדרים עניים, היו מסתפקים ומרוצים ממשכורת / פנסיה כזו.

 

אבל, וזהו אבל גדול, מבחן המזון, והיכולת הכלכלית של הקיבוץ, הם רק שניים מתוך כמה אפשריים. לזר מאמץ את דרך ההסתכלות הזו על בעיית הפנסיה, ולמרבה הצער מתעלם לחלוטין מנקודות מבט נוספות.

 

***

נתאר לעצמנו זוג שהשינוי נפל עליהם בגיל 60 פלוס, שקיבוצם לא צבר עבורם פנסיה. זה אומר שהם יוצאים לפנסיה, לא ממש זקנים עדיין, וללא יכולת אמיתית לשפר את מצבם לעת פרישה, והם ייאלצו להסתפק באותה פנסיית מינימום (או ממה שנשאר ממנה לאחר המיסוי), ולהתפלל שאולי מישהו עוד יירצה להעסיק אותם באיזו עבודת דחק בגילם המופלג (סיכוי קלוש).

 

כל מי שחי את החיים האמיתיים יודע, שהסכום הנ"ל מאפשר באמת את המינימום, אבל לא יותר מזה. אם למשל, חלילה, אותו זוג יצטרך לקנות מזגן חדש במקום זה שהתקלקל (קורה!), מקרר, או שיפוץ לא יקר במיוחד בביתם - ספק רב אם יהיה ביכולתם לחסוך עבור הוצאה כה כבדה, כשבקיבוץ המופרט הכל כמובן על חשבונם. אולי יגיעו לכך כשיהיו בני 80. הם לא יוכלו לעזור לילדיהם, אם אלה לא "הסתדרו" חלילה. מתנות לנכדים ליום הולדת? מי אמר שחייבים לתת, מספיק אם יארחו אותם במשק מידי כמה שבועות. על נסיעה לחו"ל, או - שומו שמיים - קניית רכב קטן שישרת אותם לנסיעות באזור - אין אפילו מה לחלום. זאת בשעה ששכניהם כבר מזמן רכשו רכב נאה, ומתכננים את הקפיצה הבאה ל"פריז וגם לרומא". כל האמור לעיל, בהנחה שאף אחד מבני הזוג הדמיוני שלנו לא חטף חלילה מחלה רצינית ויקרה, ושניהם סובלים "רק" מכל מיני צרות קטנות המגיעות עם הגיל, שמחייבות תרופות ונסיעות לצרכי בריאות "רק" בכמה מאות שקלים לחודש.

 

האם לזר עצמו יהיה מוכן להסתפק בפנסיה כזו?

 

נכון, השיקולים הסוציאליסטיים האלה כבר לא תקפים בקיבוץ החדש, אבל עדיין, השאלה היא אם לזר מסוגל להיכנס לראש של אותם בני 60 או 70, ולהבין את מה שהם חשים, או שמא דרך התבוננות כזו היא בבחינת "עיתונאות קלוקלת". האם הוא יכול להבין את העלבון, ההתמרמרות וכן, גם את הקנאה הצורבת בצעירים, חברים מלאים או חצי חברים או חיצוניים, ש"חוגגים" בקיבוץ שהם פעם בנו. את החרטה על כך שהיו תמימים ונשארו בקיבוץ. את התחושה שאיתם יצאו ידי חובה, ושכחו אותם. שדאגו להם אכן לאוכל ולבית, אבל לא להרבה יותר מזה.

 

מחבר
נכתב בתאריך
4/7/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו