עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / בזכות האופטימיות

שיתופי - חדשני / בזכות האופטימיות

אורי הייטנר, 2/7/2010

 

ספרו של שלמה יצחקי מעברון, "בזכות הקהילה", הוא ספר אופטימי של אופטימיסט, והוא מדבק באופטימיות שלו

 

שלמה יצחקי, ממייסדי קיבוץ עברון, בן 92, מורה ומחנך, שימש 5 (!) קדנציות כמזכיר קיבוצו, ניהל את מכללת סמינר הקיבוצים במשך 15 שנים, פרסם מקבץ מאמרים בעלון קיבוצו, בשנים 2005-2009. זהו קובץ שלישי של מאמריו בעלון הקיבוץ בעשר השנים האחרונות.

 

כבעל טור שבועי קבוע בעלון קיבוצי ("בעיניים פקוחות") מזה 25 שנים, טור - החשוב ויקר לי יותר מכל הבמות הארציות, האזוריות והתנועתיות בהן אני כותב, אני חש קרבה מיוחדת לעמית ותיק. ובקוראי את הספר, שעל הרבה מן הכתוב בו אני חולק, אני חש קרבה ושותפות דרך עם אדם החי בקיבוץ, האוהב את הקיבוץ, שהקיבוץ יקר לו, שהקיבוץ הוא חייו ומפעל חייו, שחש את כובד האחריות לקיום הקיבוץ כמוטל על כתפיו, ומאמין ביכולתו לתרום לקיבוץ לא רק בעשייה, אלא לא פחות מכך בעיצוב דעת הקהל באמצעות שיח כתוב שבועי עם החברים.

 

***

"בזכות האופטימיות" הכתרתי את מאמרי, כיוון שהספר מקרין אופטימיות, כמו דיוקנו של הכותב על הכריכה האחורית. בכלל, לקרוא את כתביו של אדם בן 92, צלול כבדולח, ערני ומעורה לנעשה בסביבתו הקרובה והרחוקה, שראשו פתוח לשינויים ומוחו נובע רעיונות מקוריים - זה כבר גורם לקורא להיות אופטימי. גם כמי שמתנגד לרעיונות "הקיבוץ המתחדש", שם מכובס לקיבוץ המעמדי, אני בהחלט נרגש לנוכח נכונותו של אדם בגיל זה להיפתח לכיוונים חדשים המנוגדים לדרך חייו, ואינו דבק בהם מתוך עצם החשש מפני שינוי, האופייני לגיל המבוגר. ובניגוד לתומכים אחרים בשינוי הקיבוץ, אין הוא מביט אחורה בזעם - להיפך, גם בביקורתו על הקיבוץ הוא מפגין אהבה רבה ובעיקר - הוא מנסה לשכנע שהקיבוץ במתכונתו החדשה שומר על עיקרי הליבה של הקיבוץ.

 

כאן, המחלוקת שלי עם יצחקי וביקורתי על ספרו. בקוראי את מאמריו בעלון הקיבוץ, אני חש, שיותר משהוא מנסה לשכנע את חבריו בצדקת דבריו, הוא מנסה לשכנע את עצמו. איני מכיר את הנעשה בקיבוץ עברון, אלא דרך הפריזמה של מאמריו של יצחקי, וממאמרים אלה שמיועדים לחברי הקיבוץ המכירים את העובדות - הקורא מבחוץ יכול לקבל תמונה חלקית בלבד. אך התרשמותי היא, ששלמה יצחקי מבין לאן נושבת הרוח בעברון, הוא מבין שהרוב מצדד בהחלפת השיטה הקיבוצית, ובמקום מלחמת מאסף חסרת סיכוי ותוחלת, שעלולה להכניס את עברון למלחמות ומאבקים קשים ומרים, כבקיבוצים רבים אחרים, הוא מעדיף ללכת עם הזרם, לשמור על האחדות, לשמר את הקהילה ולהשפיע מבפנים על השינוי, כך שישמר בתוכו ככל הניתן את הערכים והדפוסים היפים של הקיבוץ.

 

כל זה טוב ויפה וראוי להערכה - לעתים, זה תפקידו של המבוגר האחראי. לעתים, פשרה על האידיאל היא הכרח בל יגונה, ולעתים היא אף ראויה ורצויה. הבעיה היא כאשר מציגים את הפשרה כאידיאל. וכאשר עושה זאת שלמה יצחקי במאמריו, נדמה לי שזו בעיקר אוטוסוגסטיה, שבה הוא מנסה לשכנע את עצמו, אולי להשלות את עצמו, על מנת שיוכל לחיות עם עצמו בשלום, שהשינוי המתחולל בעברון ישמור על עברון כקיבוץ במהותו, וכאלטרנטיבה יפה וצודקת לאורח החיים הרכושני הסובב אותנו. האופטימיזם שלו מקל על יכולתו לשכנע את עצמו. אך אני מודה, שחרף היותי אופטימיסט חשוך מרפא בפני עצמי - אותי שלמה יצחקי לא משכנע.

***

שני מסרים מרכזיים בספרו של שלמה יצחקי. האחד - הפרטת הקיבוץ, מושג שיצחקי אינו משתמש בו, אינו פוגע בשיתוף, אלא בשוויון המוחלט. השיתוף המהותי, אינו השותפות הכלכלית, שבה פרות מאמצי החבר אינם מיועדים לעצמו אלא לקופה משותפת עם חבריו ומתחלקים באופן שוויוני. השיתוף המהותי הוא חיי הקהילה המשותפים, התרבות המשותפת והעזרה ההדדית והסולידריות בין החברים. השיתוף הכלכלי אינו מטרה אלא אמצעי לשוויון מלא בין החברים. השוויון המלא היה נכון לחברה צעירה וחד גילית ואינו מתאים לחברה ריבודית ורב גילית. והרי השוויון בלאו הכי אינו מלא, ויש בו מגרעות (באחד המאמרים מביא יצחקי שורה של סיפורים עגומים על התוצאה הטרגית של ניסיון להשליט שוויון מלא - עמ' 135-138) - כמו פגיעה במוטיבציה והאחריות של חלק מן החברים, ולכן הגיעה השעה לוותר עליו. בוויתור על השוויון המלא, טוען יצחקי, יש מידה מסוימת של צדק (ע' 139). לאחר הוויתור על השוויון המלא, כלומר על ההפרדה בין תרומה לתמורה ועל השיטה השיתופית, מה נותר? על פי הגדרתו של שלמה יצחקי, מה שנותר הוא קיבוץ שיתופי. שהרי את מה שהוא מגדיר כשיתוף, ניתן לקיים גם בקיבוץ הלא שוויוני, כאשר רשת הביטחון היא הביטוי לערבות ההדדית ולסולידריות החברתית.

 

אני חולק על ההגדרות הללו. השיתוף הכלכלי, הוא הביטוי העילאי לחברות, לסולידריות החברתית ולערבות ההדדית, מעצם הנכונות של החבר להתחלק עם שותפיו בפרי מאמציו על פי ערכים של צדק ושוויון ערך האדם. נכון, יש מגרעות בשיטה זו, והעיקרית שבהן - טרם נמצא הפתרון המלא לבעיה של מעילה באמנה החברתית הבסיסית של הקיבוץ, מצד אותם החברים שאינם ממלאים את חלקם בה, ואינם תורמים ככל יכולתם. במקומות בהם הבעיה הזו אינה שולית אלא מהותית, ניתן להבין את הרצון להפריט, כלומר להיפרד מהאחריות המשותפת עם מי שאינם אחראיים ואינם שותפים. אך הצגת הוויתור על השיתוף כשיתוף, היא ניסיון מגושם לשכנע את עצמנו במצג שווא דמיוני.

 

***

המסר השני בספרו של יצחקי, הוא שהקהילה היהודית המסורתית בגולה היא מופת לערבות הדדית, לקהילתיות וליחד. הקהילתיות היא ששמרה על העם היהודי לאורך הדורות. מסורת הקהילה היהודית היא שעמדה בבסיס הרעיון הקיבוצי. על הקהילתיות הזו יש לשמור גם בקיבוץ שאחרי השינוי.

 

גישתי לטענה הזו אמביוולנטית. הציונות ביקרה בחריפות את אורח החיים היהודי בגולה, ובעטה ב"שטעטל". כתביהם של מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, ברנר וברדיצ'בסקי הציגו את הקהילה באור שלילי, כחברה חולה, מנוונת, מקוטבת, קטנונית, בלתי סולידרית וחיה על שקרים מוסכמים. הציונות נועדה לרפא את העם היהודי ממחלות אלו, כעם חופשי ויוצר בארצו.

 

אין לי ספק שהביקורת הציונית על הקהילה היהודית הייתה קיצונית וחריפה מידי, והייתה בה שפיכה של התינוק עם המים. יש מקום לתקן בדיעבד את הרושם הזה ולהציג את היפה בקהילה היהודית, על מוסדות העזרה ההדדית הוולונטריים שהיו בה. וכמו שלמה יצחקי גם אני סבור שהמסורת הזו הייתה אחד מיסודות המזון של התגבשות החברה הסולידרית שהקימה תנועת העבודה בארץ - בקיבוץ, במושב, בקואופרציה, בחברת העובדים ובהסתדרות הכללית.

 

מכאן ועד אידיאליזציה של השטעטל רב המרחק. הקיבוץ שכלל וטייב באופן משמעותי את הצדדים החיוביים בקהילה היהודית וביטל את הצדדים השליליים, שחלקם הם תוצאה ישירה של עצם מגבלות החיים בגולה. הערבות ההדדית שייצר הקיבוץ, מתקדמים ואנושיים אלף מונים מחיי הקהילה בגולה.

 

עם זאת, הערבות ההדדית בקהילה היהודית בגולה, מתקדמת ואנושית אלף מונים מהחברה המנוכרת והדרוויניסטית אליה מתדרדרת ישראל בעשורים האחרונים. אם מנסה שלמה יצחקי למצב את הקהילה היהודית הסולידרית כקו הנסיגה מהקיבוץ, זו בהחלט תכלית ראויה. הרי במרבית הקיבוצים המעמדיים לא היה קו נסיגה כזה, והם התדרדרו במדרון חלקלק לעבר הג'ונגל הקפיטליסטי. ולכן, הקו שמנסה שלמה יצחקי לבסס ראוי להערכה.

 

***

מעקב אחרי רצף מאמריו, מעיד על ניסיון להשפיע על אופי השינוי, למתן אותו, ליצור מודל מקורי של עברון, שלא נסחף בזרם "הקיבוץ המתחדש" ללא ביקורת וסייגים ושומר על הליבה הערכית. למשל, באחד ממאמריו, הוא מציע שגם לאחר השינוי השכר ייכנס במלואו לקופת הקיבוץ ומה שישתנה הוא אופן החלוקה, שיהיה דיפרנציאלי, על פי גובה השכר: "אני מציע לשמור על הסדרים השיתופיים הקיימים בחיי יום-יום. כל חברי הקיבוץ מכניסים את כל הכנסותיהם לקופה הכללית, הקיבוץ ממשיך לתת את כל השירותים לחבר והוא קובע את התגמולים לאלה שמרוויחים מעל לממוצע מוסכם, ואת ההורדות מהלוקש לאלה שלא ממלאים חובת עבודה. הקיבוץ ימשיך לשלם ביטוח לאומי, רישיונות למיניהם, ארנונה, קופת חולים ועוד, אבל ההעברה לחשבון הבנק תהיה שונה מחבר לחבר" ("שומרים על שותפות, פוגעים בשוויון", 14.3.08, עמ' 139-140). במאמר זה מסביר יצחקי את הבעייתיות בתשלום מס מתוך מה שיקבל החבר: "היתרון מול שיטת המיסוי הוא, שימנע לחץ תמידי להורדת מיסים וצמצום שירותים. שיטת המיסוי נותנת כוח רב מידי לאלה שמרוויחים הרבה, יוצרת מתחים, מאפשרת קיפוח, היא מולידה אגואיזם קיצוני, חוסר סולידאריות - איש-איש לאוהלו" (ע' 140).

 

לרעיון היפה הזה, אין זכר במאמריו הבאים של יצחקי. משתמע מהם שלא זו הדרך שהקיבוץ בחר. הקיבוץ בחר באותה דרך מיסוי, מפניה מזהיר יצחקי. אך יצחקי, אופטימיסט חסר תקנה, ממשיך לסנגר על השינוי ולהציג אותו כהזדמנות לקיים קהילה שיתופית צודקת וחברית. את השינוי הזה הוא מציג כהמשך לשינויים שעבר הקיבוץ לאורך השנים, כמו הוויתור על העיקרון של משק אוטרקי, הוויתור על עקרון העבודה העצמית, על הלינה המשותפת, המעבר לתקציב כולל ועוד. חרף שינויים אלה עברון נותר קיבוץ, וכך יהיה, מאמין יצחקי, גם לאחר ההפרטה. הבעלות הקולקטיבית על אמצעי הייצור, אחריות הקהילה על הסיעוד, הבריאות והחינוך, רשת הביטחון (שבפיכחון, מודע יצחקי לכך שהיא "חלקית וזמנית") והפנסיה השוויונית - "זה לא קפיטליזם", מבהיר יצחקי ("דגם עברון", 19.9.08, ע' 155). הוא מציג את הסכנות שבשיטה החדשה, לצד יתרונותיה וקורא "לא לחגוג ולא להתאבל" (עמ' 161-164).

 

***

"הפור נפל", אומר יצחקי באסיפת הקיבוץ, ואני מתרשם שזו המוטיבציה המרכזית שלו. בשלב מוקדם יחסית, הבין יצחקי שהפור נפל, שעברון לא תהיה עוד קיבוץ שיתופי, ומאבקו הוא על שמירת הלכידות הקהילתית לאחר השינוי הבלתי נמנע. לכן, עיקר הדגש שלו הוא על המשך המפגש החברתי והתרבותי, שיכול להתקיים גם לאחר ההפרטה, אף שבחלק ניכר מהקיבוצים הוא נפגע מאוד כתוצאה מן ההפרטה. בהבינו שאין לו יכולת למנוע את השינוי, הוא מצטרף אליו ומנסה להשפיע על צביונו: "עלינו להשתדל, שבכל שינוי יישארו אלמנטים שוויוניים רבים ככל האפשר" (ע' 181). הוא מאמין, שהדרך החדשה היא דרך שלישית, בין הקיבוץ הסוציאליסטי לבין הקפיטליזם: "אנו לא חוזרים להיות קיבוץ שיתופי מלא ואנו לא רוצים להיות חלק מנהריה" (ע' 175). דרכו אינה בהכרח מאבק על האוטופיה, אלא על השגת המירב במציאות הפרגמטית המשתנה. לא בכדי, המוטו לספרו לקוח מברוך שפינוזה: "מטרתם היחידה של החיים, להיות מי שאנחנו ולהיעשות מי שאנחנו מסוגלים להיות".

 

ספרו של שלמה יצחקי מעניין מאוד, רהוט וכתוב היטב. שלמה יצחקי הוא בר אוריין, בקיא בהגות הפילוסופית והסוציולוגית, בספרות (ומעודכן בספרים החדשים ביותר), ביהדות ובהיסטוריה ומאמריו רוויים בידע עשיר ומעשיר זה. דווקא מסיבה זו, בולטים המקרים הספורים שבהם הוא שוגה בהצגת עובדות. כך למשל, כאשר ציטט, ללא ביקורת, מתוך מכתב שקיבל בנעוריו מסבו: "הלל הזקן דרש 'ואהבת לרעך כמוך'" (ע' 68). הלל הזקן דרש משהו אחר לגמרי - "השנוא עליך, אל תעשה לחברך". בעוד "ואהבת לרעך כמוך" - זהו רף גבוה מאוד, אליו מצווה אדם לשאוף, אך ספק האם ניתן להגיע למעלה כזו, "השנוא עליך, אל תעשה לחברך" - זה סף מינימום לקיומה של חברה הוגנת. הלל הזקן הציג משפט זה כ"כל התורה כולה על רגל אחת, והשאר - פירושה היא". רבי עקיבא הגדיר את "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) כ"כלל גדול בתורה", כלומר ככלל המפתח שלהגשמתו ולהתקרבות אליו כתובות המצוות החברתיות בתורה.

 

שגיאה נוספת - יצחקי מצטט מספרה הביוגראפי של נורית גרץ על עמוס קינן אפיזודה בה קינן ואבנרי נשאלו לצד מי הם היו, אילו חיו היום - המקבים או המתייוונים. קינן השיב שלצד המקבים. אבנרי השיב שלצד המתייוונים. פירש זאת יצחקי: "אבנרי, אינטלקטואל מיוצאי גרמניה, סבור שישראל שייכת לעולם המערבי, עתידה וקיומה תלויים בהתחזקות ההשפעה המערבית במזרח התיכון. אנו הישראלים מביאים תרבות גבוהה, מדע, קידמה לאזור ונשנה את המזרח התיכון. קינן,יליד הארץ, נלהב מנופיה, חוקר את עברה, סופג את מילות התנ"ך, ויחד עם זאת מכבד את כל יושבי הארץ. את עתידנו הוא רואה בהשתלבותנו במרחב המזרחי" (עמ' 96-97).

 

התיאור של קינן נכון, אך תיאורו את אבנרי שגוי לחלוטין. אבנרי, כל חייו, לחם נגד התפיסה אותה מייחס לו יצחקי. הוא הקים בצעירותו את תנועת "הפעולה השמית", וכל ימיו נאבק על דרכה - השתלבות ב"מרחב השמי". את העמדה שמייחס לו יצחקי הוא מגנה כ"קולוניאליזם תרבותי", וכחלק מגישתו הוא שולל את עצם הביטוי "המזרח התיכון" שהוא ביטוי קולוניאלי, אפילו בהגדרתו הגיאוגרפית (המרכז הוא אירופה, והאזור שלנו הוא "מזרח" ביחס למרכז). הוא מבכר את ההגדרה "המרחב השמי".

 

מכל ספרו של יצחקי, אהבתי במיוחד את סיפורי הוותיקים וסיפורי ראשית הקיבוץ. שלמה יצחקי ניחן בכישרון סיפורי בולט, ובאמפתיה ואהבה רבים לנשואי סיפוריו - חבריו מייסדי הקיבוץ וותיקיו.

 

"בזכות הקהילה" הוא ספר קיבוצי מעניין ויפה ובעיקר - רווי אמונה ואופטימיות מדבקת, מעמודו הראשון ועד האחרון.

 

שלמה יצחקי, "בזכות הקהילה", הוצאת קיבוץ עברון 2010. 182 עמ'.

 

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
2/7/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו