עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מיהו פרזיט?

מיהו פרזיט?

מאת אלישע שפירא, 30/6/2010

 

בקיבוץ המעמדי נוהגים לכנות "פרזיט" את מי שאיננו מתפרנס כראוי; וכיצד נכנה "בכירים" החולבים מן הקופה שכר שהוא הרבה מעבר לתרומתם?

 

אנשי הקיבוץ המעמדי (כלשונו של אורי היטנר) נחלקים בין אלה שהתלבטו ופסחו על הסעיפים, ועכשיו הם גילו שיש חיים גם אחרי הקיבוץ השיתופי. לא משהו מיוחד אבל אפשר לחיות. אלה הם כנראה הרוב. אחרים לא רצו אבל הבינו ש"לא תהיה (הייתה) להם ברירה אחרת". הבנקים, הארגונים האזוריים, הנהגת התנועה, "קבלני השינוי" החיצוניים, שצצו כמו פטריות אחרי הגשם, וחבריהם שהבהירו להם שלא ירפו עד שהשינוי יעבור. כולם חברו לעשות את המעבר לכורח (בל יגונה?). וישנם המאוכזבים, ביניהם מי שהתנגדו לשינוי המעמדי וגם מי שרצו בו. חלקם היו אפילו בין מובילי השינוי, עד שהמציאות הכתה בפניהם. עכשיו הם מסבירים לנו כמה קשה, בעיקר בקיבוצים שלא השכילו או שלא הצליחו לאגור נכסים פנסיונים מספיקים. הם כנראה המיעוט שאינו מעיד על הכלל אך יש בו כדי להטיל צל כבד על הכלל ועל המהלכים שהוביל הכלל.

 

מעניינים ומסקרנים במיוחד הם "נביאי הקיבוץ החדש". החסידים החדשים, אנשי "החזון", מי שהקיבוץ החדש מרתק את דמיונם וממלא אותם תקווה ואמונה בעולם החדש שהם בוראים.

 

עליהם בחרתי לכתוב הפעם. לבחון ולהבין על מה הם מתנבאים ומה הם יסודותיו של העולם החדש שהם מתיימרים "להקים מן היסוד על חורבות הקיבוץ הישן". מעניין איך התהפכו היוצרות: קהל החסידים מתיישר לימין לשירת האינטרנציונאל בגרסתו החדשה. את "תחזקנה ידי כל אחינו המכוננים עפרות ארצנו...הבאים לעזרת העם", לא תשמעו שם. מתוך חזונם הכולל בחרתי לבחון שלוש תקוות מלהיבות, לדעתם.

 

עולם ללא פרזיטים ("נצלנים") ללא אוכלי לחם חסד, ללא אנשים שאינם מפרנסים כראוי את משפחותיהם. המתנבאים בלשון זו לא שמו לב למה שחושבים ויודעים האזרחים הוותיקים של "חברת הפערים" על הקשר בין חריצות ומסירות ליכולת לפרנס בכבוד את משפחתך. תשאלו את האיש הפשוט ברחוב והוא יאמר לכם את דעתו על פקידי הממשל, על אנשי הרשויות המקומיות, על עובדי החברות הממשלתיות ועל רבים אחרים, רובם "פרזיטים בהגדרה" לדעתו. "חיים על חשבונו". שלא לדבר על הבכירים בכלל ועל ראשי הבנקים במיוחד, "המתעשרים ללא גבול על חשבון הציבור".

 

משכורות העתק שהם מקבלים אינן עומדות בשום יחס לתועלת שהם מביאים, או לנזקים שהם גורמים לעיתים. אם תרצו, זו התגלמותה של הפרזיטיות (הנצלנות) הגדולה, להבדיל מ"הפרזיטים בגרוש" בשולי הקיבוץ. בקיבוצים המעמדיים עדיין אין לנו (כמעט) מנהלים ובכירים שמשכורתם נמדדת במיליונים, אך יש לנו כבר מינויים למשרות "בכירות" משיקולים זרים ותופעות של היאחזות בתפקידים שיש בצדם משכורת נאה, גם כאשר האיש אינו מתאים למשימה ואינו ממלא את תפקידו כהלכה. נכון, תופעות כאלה קיימות גם בקיבוץ השיתופי, אך שם הן אינן בעבור תוספת שכר. רציתם למנוע פרזיטיות קטנה (ומעצבנת) בשוליים, וקיבלתם פרזיטיות גדולה ויקרה שבעתיים, בליבה של השיטה.

 

יעבוד כל אחד כפי צרכיו, כפי שהוא מבין אותם ועל פי בחירתו. לא עוד ועדות עבודה ומנהלי משאבי אנוש תובעניים. כה פשוט, כל אחד יעבוד רק כמה שהוא צריך. מי שירצה לחיות ברווחה יעבוד הרבה ומי שמוכן "להסתפק בחיים צנועים" יעבוד פחות. פשוט ומהמם!! עכשיו הבנו כי שני מיליון עניים בישראל, כולל 750 אלף ילדים(!) הם לא הדפוקים של השיטה, הם פשוט בחרו לחיות "חיים יותר צנועים". כך גם אנשי המעמד הבינוני ההולך ונשחק, אין להם על מי להלין. "זו הייתה בחירתם החופשית, לעבוד פחות ולחיות חיים יותר צנועים". אכן הדהמתם אותי! האם דיברתם פעם עם מורה שעובד בשלוש משרות כדי להתפרנס בקושי? פגשתם עובד יצור שנרשם לכל המשמרות המיוחדות ולמרות הכל אינו מצליח להעניק חינוך והשכלה ראויים לילדיו? דיברתם פעם עם חברת קיבוץ מעמדי בגיל פנסיה, שעובדת בשכר מינימום, כי הפנסיה לא מספיקה? וכל זה לפעמים בפירמות המשלמות שכר עתק לבכיריהן, כי הם הרי "בחרו לחיות חיים פחות צנועים מכפי שבחרו עובדיהם". תסלחו לי, חברים. מאחורי חופש הבחירה המדומה צומח לנו עולם של פערים הולכים ומעמיקים. עולם מקוטב ואלים. נכון, הקיבוצים המעמדיים ברובם עדיין אינם "שם". הם אפילו רחוקים מ"שם". אך הכיוון ברור וההתקדמות עקבית ורצופה.

 

עולם ללא הוצאות ציבוריות. המודל המדבר על עבודה על פי צרכיו של הפרט ומשפחתו בלבד, מתעלם מההוצאה החברתית-ציבורית. הוא לא אומר איך נבטיח את הבריאות והסיעוד לעת זיקנה? בעבודה של מי נממן את החינוך הציבורי, ההשכלה הגבוהה - האוניברסיטאות ומכוני והמחקר? כיצד ימומנו הוצאות הביטחון הלאומי? מהיכן יבואו המקורות לטיפוח הנוי והתקציבים לעידוד היצירה והאמנות? התזה של "יעבוד כל אחד לפי צרכיו שלו" מתעלמת מהעובדה שיש "חברה". מהעובדה שרבים מצרכינו (בכל השיטות) מסופקים על ידי החברה. הוא מתעלם מהעובדה שמי שבוחר לעבוד פחות מטיל על האחרים נטל נוסף למימון השירותים החברתיים. גם זו פרזיטיות. "נצלנות" בעברית טובה.

  
למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
30/6/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו