עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בלוף השוק החופשי

בלוף השוק החופשי

מאת עזרא דלומי, 29/6/2010

 

כשקבוצה קטנה של משפחות רוכשת עצמה בלתי נסבלת בכלכלה הלאומית, זה לא בגלל כשל בכלכלת השוק, אלא תוצאתה המזוקקת. מי שהתלונן נגד כוחה הבולשביקי של הממשלה, קיבל את הבולשביזם של ממשלת הטייקונים

 

לא רק סוציאליסטים (רחמנא לצלן), גם קפיטליסטים חסידי השוק החופשי, מרבים לקונן על שלטונן של "עשרים המשפחות" במשק הישראלי, שהן בעלים - מלאים או חלקיים - של הרבה מאוד מכל מה שזז כאן: מדלק ועד חברות רכב ועד תקשורת ועד בנייה ועד רשתות שיווק ועד בכלל.

 

בחיפוש אחר הדיאגנוזה למחלה מוביל כל צד את קינתו לכיוון אחר. הקפיטליסט יאמר: אם הגענו לשלטון של עשרים משפחות, יש כאן "כשל שוק". התחרות לא מספיק חופשית; הסוציאליסט יאמר: לא כשל של השוק, הכשל הוא השוק עצמו. שלטון המשפחות הוא תוצר כמעט טבעי של תחרות חופשית ושל שוק חופשי.

***

תחרות ספורטיבית, במובנה הנקי - לא כזו המתנהלת בין בעלי קבוצות עשירים לבין אחרים, עניים - היא דבר ראוי. על אדן הזינוק מתייצבים המתחרים, יש מנצח, יש מפסיד, ישנם אלה שבתווך. התחרות נגמרת, הולכים הביתה, בפעם הבאה היא תתחיל מאותה נקודה בה למפסיד יש הזדמנות נוספת, מעמדה שווה לזו שיש למנצח מן הסיבוב הקודם.

 

לא כן בתחרות כלכלית.

 

בתחרות כלכלית, שהיא בעצם תחרות על החיים עצמם, הכללים הם אחרים. המנצח בסיבוב הראשון - גם אם נניח שהוא זכה בו בגלל כישוריו ויכולותיו, לא בגלל קשריו - איננו מתחיל את הסיבוב השני מאותה נקודה. הוא מתחיל אותה עם ההון שצבר מן התחרות הראשונה. כלומר, "יש לו פור", כמו שנוהגים לומר אצלנו, המעניק לו סיכוי טוב יותר לנצח גם בסיבובים הבאים. בתהליך כזה, החוזר שוב ושוב, הוא משתלט על עוד ועוד נתחים של השוק.

 

על "הקטש" הזה עלה רמי לוי, טייקון קטן בעצמו, הבעלים של רשת "שיווק השקמה". לוי הסביר שבמכרז זוכה מי ששם את ההצעה הכי גבוהה, כלומר מי שיש לו הכי הרבה כסף בכיס, או מי שיכול לגייס אותו, כלומר מי שעשיר ביותר. וכך, העשיר נעשה עוד יותר עשיר וחוזר חלילה. אומר רמי לוי: רוצים לתת צ'אנס לכולם? אל תעשו תחרות מי יכול לשלם יותר, תקבעו מחיר עלות ותקיימו הגרלה שבה ניתנת הזדמנות שווה לכל המתמודדים במכרז. כך תווסתו את התחרות.

***

שיטת מכרזים כזו לא קיימת. ומכיוון שמדובר כאן בתחרות על פרנסה, לא בתחרות ספורטיבית בה למפסיד ניתנת הזדמנות חדשה מעמדה שווה, אזי מי שרוצה לשרוד אין לו ברירה אלא לחבור לחזק. איך לחבור? "להיבלע" על ידו. החזק קונה את החלש ומתחזק עוד יותר. כך, עד שנותרות "עשרים משפחות".

 

כשיש כמה משפחות בעלות עצמה כזו, הפוליטיקאים יותר משהם יכולים לפקח עליהן, הם זקוקים להן: יש פריימריז יקרים מעת לעת, הם רוצים סיקור חיובי בכלי התקשורת של הטייקון, הם צריכים מקום עבודה מניב לעת פרישה... לא במקרה קשה להעלות את שכר המינימום בעוד כמה גרושים; לא במקרה כל ביטול עמלה של הבנקים היא מלחמת עולם; לא במקרה כל ניסיון להקל מעט על האזרח בתעריפי הסלולר נתקל בקיר בלתי עביר; לא במקרה הולך משרד האוצר על קצות האצבעות כשהוא מבקש למסות את הכנסות הענק הצפויות לחברה פרטית ממאגר גז שהוא משאב טבע השייך לכולנו. הביזנס הפרטי השתלטני נעשה חזק מן הכנסת הנבחרת.

 

הנה כך, בשם המאבק בכלכלה הציבורית "הבולשביקית", מכרנו את נכסי הציבור לפרטים כדי שיתחרו ביניהם "לתועלת כולנו". כך גידלנו ודישנו את הבולשביזם של ההון, שהוא גרוע ובוטה בהרבה מן הבולשביזם הממשלתי. שהרי את הבולשביזם של ההון אי אפשר להחליף במערכת בחירות. הוא לא נבחר ציבור.

 

שאלה גדולה היא למה נכנענו לתפיסה הכוזבת שרק תחרות והפרטות יכולות להוציא מן האדם את המיטב; שרק תחת שוט התחרות הוא יאות להוכיח את יכולתו; שללא חרב פיטורין, הוא לא יהיה חרוץ מספיק. מדוע אימצנו את מלחמת הכל בכל אל תוך אורחות חיינו? מדוע הפרטה במקום שיתוף? מדוע תחרות במקום תכנון וויסות? מדוע מנטאליות של חיות בטבע המקיימות מלחמת הישרדות ולא מנטאליות של בני אנוש מרוסנים?

***

מדינת ישראל, שבה הייתה מעורבות ממשלתית בכלכלה, לא הייתה כה כושלת כפי שמנסים להציגה חסידי השוק החופשי: היא קלטה מיליוני עולים ביכולות פחותות משיש לה היום; היא סללה כבישים, הקימה ישובים, בנתה מוביל ארצי, פרויקט ענק שלא קם כמוהו עד היום.

 

החקלאות הקיבוצית המתוחכמת היא פרי הצלחה קולקטיבית של אנשים שלא חשבו רק על הכנסה אישית מיידית, אלא בעיקר על צרכים של חברה ומדינה. היא הייתה פרי של תכנון ומאמץ משותפים, לא פרי תחרות אישית, כאשר התשואה והעושר התחלקו באופן שוויוני או פרוגרסיבי ולא נפלו בידי מעטים.

***

זה לא רק דיון על יעילות כלכלית, על איזה כלכלה נכונה יותר, יש כאן גם ויכוח תרבותי-ערכי על סממני הסטאטוס של חיינו. מה חשוב בעיני האנשים, על-פי מה הם מעריכים את עצמם. על מה הם "נהרגים". בזירה הזו הפך הכסף לסממן יוקרה כמעט יחיד שאין עוד מלבדו. ככל שיש לך יותר ממנו, כך מעמדך עולה. התחרות המתקיימת על עוד ועוד ממנו, במקרים רבים איננה קשורה לצורך קיומי. היא מבטאת רצון לשררה וצורך "להראות למי יש יותר גדול". בתמימותנו קנינו את הטיעונים על ממשלה שעושקת אותנו במיסיה, שאסור לה להיות מעורבת בכלכלה, וכמה טובה לנו כלכלת שוק חופשי. ומה קיבלנו "במקום"? ממשלה של טייקונים שאנחנו שבויים בידיה בעסקאות סלולר תלת שנתיות, בכרטיסי האשראי, בקושי לעבור מבנק לבנק, מחברת תקשורת אחת לשנייה ומה לא. זה "שוק חופשי" שבו אבד לנו החופש.

 

מתוך במקום מס' 17

  
למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
29/6/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו