עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

משבר הקיבוץ והמאבק על עתידו השיתופי (מאמר שני בסדרה)

משבר הקיבוץ והמאבק על עתידו השיתופי (ב)

מאת עזרא דלומי, 17/6/2010

 

משהובהרו קווי המחלוקת ומשהתברר שלא ניתן לגשר עליהם, ומשנוצר חשש לקרע עד כדי פילוג בין זרם "שיתופי" לזרם "מתחדש", נולד הרעיון לייסד שני מעגלים תנועתיים: מעגל של קיבוצים שיתופיים ומעגל של קיבוצים מופרטים (פרק שני בסדרה)

 

בתוך הדיון המתלהט העלה אליהו רגב (ברעם), בסדרת מאמרים בעיתונות הקיבוצית ובספרו "הקיבוץ מת, יחי הקיבוץ"[1] את רעיון "הקיבוץ השיזורי". רגב הציע מסגרת רעיונית וארגונית פנים קיבוצית שתאפשר את קיומן של קהילה שיתופית וקהילה מופרטת באותו קיבוץ, כאשר כל חבר ייבחר לאיזו קבוצה להצטרף. כך, טען רגב, איש באמונתו יחיה, ללא צורך בהכרעות של רוב ומיעוט בין תומכי ההפרטה לשולליה, אשר העיבו על יחסי החברים. רעיונותיו של רגב לא זכו להד ציבורי רחב. רעיונות אחרים, שונים במהותם, למבנה תנועתי אחר, הציג דודיק רוטנברג מבית אורן, מן הדוברים הבולטים של "זרם השינוי" בקיבוצים. רוטנברג ביקש להפוך את התנועה הקיבוצית ל"שותפות של עצמאים" - מעין גרסה קואופרטיבית של גדוד העבודה, שבה החברות היא בתנועה ארצית, על בסיס אישי ולא קיבוצי.[2] ההצעה נדונה בעיתונות הקיבוצית, אך אף היא נותרה בשולי הדיון.

 

כך, משהובהרו קווי המחלוקת ומשהתברר שלא ניתן לגשר עליהם, ומשנוצר חשש לקרע עד כדי פילוג בין זרם "שיתופי" לזרם "מתחדש", נולד הרעיון לייסד שני מעגלים תנועתיים: מעגל של קיבוצים שיתופיים ומעגל של קיבוצים מופרטים - וכל קיבוץ יחליט, על פי תעודת הזהות שלו, לאיזה מעגל להצטרף. החלטה זו לא נתנה מענה למערכת היחסים הסבוכה שהתפתחה בתוך הקיבוצים עצמם בין תומכי ההפרטה לשולליה. לא מעט מהקיבוצים הללו הפכו לזירת התגוששות אישית ומשפטית עכורה.

 

הקמת שני מעגלים תנועתיים - שיתופי ומופרט - היתה גולת הכותרת של ועידת התק"ם שהתכנסה בקיבוץ עין חרוד מאוחד ב-20.6.97. בהכירה בשני המעגלים התנועתיים, נתנה הוועידה, כמוסד התנועתי העליון, הכשר לקיומם של פערי שכר בתוך הקיבוצים. הצעה של אייבי רון מחצרים, מבכירי אנשי הכלכלה בתק"ם, לאסור על קיום שכר דיפרנציאלי בקיבוצים, נדחתה ברוב של 138 נגד 91[3]. החלטת הוועידה שיקפה לא רק את המצב המתהווה בקיבוצים, אלא גם את עמדותיהם של שני מזכיר התק"ם שירשו את אריק רייכמן: צבי בן משה (נוה אור) שהיה ממובילי מחנה ההפרטה ודובי הלמן (יטבתה), מראשי הקיבוצים השיתופיים.

 

 יצוין כי ערב הוועידה הציגו בן משה והלמן חזון של הקמת תנועה גדולה בת 900 יישובים שתכלול את כל המגזר הקהילתי והכפרי במדינה. הרעיון היה ליצור מן בובת בבושקה רוסית, שבליבה הגרעין השיתופי הקשה, ומסביבה בובות פחות ופחות שיתופיות, ככל שהן מתרחקות מן מבובת הליבה. רעיון זה היה מעין הד להצעה שהעלה הסוציולוג פרופ' יוחנן פרס[4] - לחלק את התנועה הקיבוצית לשניים: לתנועה של קיבוצים ולתנועה של יישובים קהילתיים - בהתייחסו לשינויים שהחלו מתחוללים בקיבוצים.

 

חזון התנועה הכפרית-קהילתית הגדולה לא קרם עור וגידים ואולם קבלת ההחלטה על הקמת המעגלים נתנה דחיפה להקמתו של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית. את פעולות המחאה "וקרבות הבלימה" שניהלו תומכי השיתוף בתק"ם, צריך היה עתה לנתב לבניה של זרם תנועתי שירכז תחת קורת גג אחת את הקיבוצים השיתופיים משלוש התנועות הקיבוציות.

 

הקיבוץ הארצי: האמנה השיתופית מתמוססת

 

בתנועת הקיבוץ הארצי, שגם בקיבוציה נראו ניצני ההפרטה - שניר היה הקיבוץ הראשון שהפריט ב-1994 את מערכת השכר שלו - בחרו להתמודד עם שאלת זהותו של הקיבוץ באמצעות אמנה שתגדיר את "גבולות המגרש התנועתי". לאחר שיוגדרו גבולות אלה יחליט כל קיבוץ אם לבחור באמנה ולהצטרף מחדש לתנועה, או להיות מחוצה לה. את עיצוב האמנה - ששיקפה בעיקרה את ערכי היסוד של הקיבוץ - הובילו אמרי רון ממשמר העמק, לימים רכז הזרם השיתופי, ומרטין בן מורה מנירים, מתאם אגף הצעירים בתנועה. הדיונים על האמנה נמשכו, בקיבוצים ובמוסדות התנועה, כארבע שנים ונחתמו בשני מושבי ועידה: הראשון בעין שמר ב-28.5.97, שעסק באישור עקרונות האמנה; השני בגבעת חביבה ב-19.3.98, שצריך היה לאשר את הצטרפותם המחודשת של הקיבוצים לתנועה. צירי הוועידה תמכו באמנה (למעלה מ-75%) ברוב גדול מאוד. אלא שכבר אז החלו ניכרים סדקים ובקיעים במחויבות כלפיה. ברבים מהקיבוצים הדיונים עברו "מעל לראשי החברים" ונראה כי התמשכותם שיקפה את פער בין הלהט שבו היו נתונים מובילי האמנה, ליחס הספקני בקיבוצים ובקרב חלק מההנהגה. ספקות אלה מצאו ביטוים גם בהעדפתו של אבשלום וילן כמזכיר תנועה על פני מרטין בן מורה, שהוביל את האמנה.

 

 וילן, שנבחר לתפקידו בראשית 1996 וירש את גיורא פורמן (מעברות) ועמירם אפרתי (דן), ביטא יחס גמיש כלפי הקיבוצים המפריטים: "אנו מאמינים באמנה", אמר, "אך נהיה פתוחים לכל רעיון חדש...לא נחסום קיבוצים בכפייה..."[5]. מנגד, עמירם אפרתי, המזכיר היוצא, הביע צער על כך שמהלך האמנה שהחל ב-1994, לא הגיע לכל בית ותלה זאת בעיקר בהנהגות הקיבוצים[6]. השניות הזאת באה לידי ביטוי בוועידות בסעיפים שעסקו "בבטן הרכה" של תהליך השינוי - פערי השכר. מן ההצבעה על השכר הדיפרנציאלי עלה כי 40% (74 מתוך 114) מכלל המצביעים אינם שוללים קיומם של פערי שכר בתוך הקיבוצים. התברר שבעוד עמדתם הגלויה של החברים תמכה באמנה המייצגת את הקו השיתופי, עמדתם הסמויה של רבים מהם חתרה להפרטה[7]. עמירם אפרתי, שחש בהלכי רוח אלה כתב: "שכר דיפרנציאלי הוא פגע רע... ייתכן שנגיע לשני מעגלים שישתלבו במעגלים מקבילים [בהן דנות] התנועות האחרות."[8]

 

בתנועת הקיבוץ הדתי, הקטנה והמבוססת, שניהלה מדיניות כלכלית שמרנית ולא סבלה ממשבר כלכלי, התנהל הוויכוח בין שיתופיים למפריטים על מי מנוחות. לא התפתחו יחסי יריבות כפי שהיו בתנועות האחיות. הקיבוצים הבולטים בתנועה - יבנה, שדה אליהו ולביא - היו ממובילי הקו השיתופי. המשנים דאז היו שניים-שלושה קיבוצים קטנים, בהם מעלה גלבוע ובית רימון. בקרב השיתופיים בלטה במיוחד מנהיגותו של יעקב גדיש, מיבנה, האיש הדומיננטי בתנועה. במזכירות הקיבוץ הדתי התייחסו להקמת מעגל שיתופי באהדה. במכתב לקיבוצים (17.2.99)[9], כתב מזכיר התנועה דני תמרי (שדה אליהו): אנו מברכים על פעילות הצוות [השיתופי] וקוראים לקבוצותינו להעלות את הנושא לסדר היום באסיפות החברים ובהתאם להחלטות - להצטרף לגוש הקיבוצים הרוצים לחיות עפ"י ההחלטות [על המעגלים] במועצת לביא."

 

התשתית הרעיונית להקמת זרם שיתופי בין תנועתי היתה אם כן מוכנה. לא כן הנושאים הארגוניים והתקציביים שהיוו מוקד לחיכוכים, לעתים קשים וחריפים

 

28 קיבוצים בזרם

 

כנס היסוד של הזרם השיתופי התקיים בקבוצת יבנה ב-6.7.1999 בנוכחות 200 חברים. צוות ההקמה כלל את אמרי רון, יעקב גדיש, אלדד בן ארי (גבע) ואלישע שפירא (עין השופט). ערב הכנס דווח על 13 קיבוצים שאישרו את חברותם בזרם השיתופי בהחלטות אסיפה: יטבתה, לוטן, קטורה, חצרים רביבים, רביד (תק"ם); משמר העמק, עין השופט, נירים (הקיבוץ הארצי); עלומים, יבנה, שדה אליהו, לביא (הקיבוץ הדתי). בשבעה קיבוצים התקבלה החלטת מזכירות על הצטרפות, שנזקקה לאישור האסיפה: גבע, גדות, צאלים, בית גוברין, יזרעאל (תק"ם). שריד, ברעם (הקיבוץ הארצי). עוד שבעה קיבוצים קיימו דיונים על הצטרפות: ניר יצחק, ניר עוז, עברון, בארי, סמר, מעגן מיכאל, עין חרוד מאוחד.

 

משנסתיימו הדיונים והתקבלו החלטות בכל הקיבוצים מנה הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית 28 קיבוצים: אשבל, יטבתה, לוטן, קטורה, גבע, חצרים, יזרעאל, שדה בוקר, רביד, רביבים, תמוז, צאלים, גלעד, נאות סמדר (תק"ם); משמר העמק, גן-שמואל, עין השופט, נירים, ניר-יצחק, ניר-עוז, מגוון, עברון, ברעם (הקיבוץ הארצי); עלומים, לביא, שדה-אליהו, יבנה, מגדל-עוז (הקיבוץ הדתי).[10] בכנס דווח נכונותם של מספר קיבוצים לתרום כספים כדי להתניע את הפעילות וכי הקיבוץ הארצי והקיבוץ הדתי נענו לבקשה להקציב 100 אלף ₪ כ"א לפעילות, בשעה שמזכירות התק"ם דחתה את הבקשה בשל תיקו בהצבעה. בכנס עצמו הגדירו נחמן רז (גבע) ואלי זמיר (מעגן מיכאל) את הסירוב של התק"ם (שניהם היו מזכירי התנועה בעבר) כ"ביזיון". דובי הלמן (יטבתה), מזכיר התק"ם, שתמך בזרם השיתופי, קרא לכל קיבוץ החבר בזרם לאמץ קיבוץ שכן; חברו לקיבוץ, עידו אלוני, חזר על הקריאה לכונן תנועה נפרדת, כיוון שהמאמץ למצוא מכנה משותף עם הקיבוצים המופרטים יסרס, רעיונית, את הקיבוצים השיתופיים. יעקב גדיש קרא לפסול כל שכר דיפרנציאלי וכל תשלום על שעות נוספות. בכנס הוחלט לבחור באלדד בן ארי כמתאם הפעילות של הזרם השיתופי ולהקים מזכירות רחבה עם שני נציגים מכל קיבוץ, מזכירות מצומצמת וצוותי עבודה לנושאי חינוך, קליטה, ניהול שיתופי וביטחון הפרט[11].

 

בעת הקמת הזרם השיתופי, שמרו למעלה ממאה קיבוצים, כ-40% מכלל קיבוצי התנועות, על עקרונות הליבה הקיבוציים. קיבוצים אלה, ביחד עם קיבוצי הזרם, הוגדרו כ"מעגל השיתופי" ואף מונה להם מתאם מטעם מזכירות התנועה (דגי חבויניק מזיקים). ואולם הניסיונות לצרף את כולם ל"גרעין הקשה", החבר בזרם, הניבו תפוקה דלה. בחלק מהקיבוצים הללו עלה חשש שדיון על תעודת זהות מובהקת יעורר מחלוקות בין החברים והעדיפו לשמור על חזית פנימית שקטה. באחרים לא נמצאו חברים בעלי להט שיתופי, שיובילו מהלך כזה כאשר ברור היה כי זו הליכה נגד רוח ההפרטה שהחלה מתעצמת גם במזכירות התנועה. האמירה: "בסוף ממילא ההפרטה תגיע גם אלינו, זו רק שאלה של זמן" רווחה בלא מעט מן הקיבוצים הללו.

 

הפניות האינטנסיביות ביותר להצטרפות לזרם השיתופי נעשו אל בארי ומעגן מיכאל, שני קיבוצים שיתופיים גדולים וחזקים, אך הן נדחו. בארי נטל על עצמו מטלות שיתופיות - באירוח כנסים שנתיים של הזרם השיתופי, באימוץ וסיוע לנחל-עוז השכן, תוך מיתון תהליכי ההפרטה שהתחוללו בו - אך בעצמו לא הצטרף כחבר בזרם. הסעיף "לשכנע 3-4 קיבוצים חזקים להצטרף לזרם"[12] מופיע מעת לעת בתכניות העבודה, אך לא התממש .

 

הקיבוצים החברים בזרם השיתופי מאופיינים ברובם ביציבות כלכלית ובמנהיגות שיתופית. כמה מהם (ברעם, משמר העמק, גן שמואל, חצרים, יזרעאל, שדה-אליהו, יבנה) ניצבים בצמרת הכלכלית של התנועה הקיבוצית. לא תמיד מצבם של כולם היה כזה. בסוף שנות השמונים היו יזרעאל ומשמר העמק שרויים במשבר כלכלי עמוק. ואולם הם בחרו, ובהצלחה רבה, להתמודד עם המשבר הכלכלי מבלי להפריט את עצמם. (באופן דומה נהגו יראון, זיקים וגבעת עוז שאינם חברי "הזרם"). מגוון ותמוז, הם קיבוצים הנמצאים בליבם של ישובים עירוניים (שדרות ובית שמש בהתאמה) ומתנהלים ללא משק חקלאי, אך מקיימים אורח חיים שיתופי הכולל ערבות הדדית מלאה בין חבריהם וחלוקה שוויונית בהכנסות. רביד ואשבל הם "קיבוצי האם" של תנועת הנוער העובד שחבריהם עוסקים בפעילויות ובמיזמים חינוכיים. חברותם בזרם השיתופי מסמנת את הזדהותם וקרבתם הרעיונית של תנועות הנוער "הכחולות" (הנוער העובד, השומר הצעיר ומחנות העולים) על קומונות הבוגרים שלהן, עם הזרם השיתופי. הזדהות זו באה לידי ביטוי בתמיכה, בנוכחות רבה בכנסי הזרם השיתופי, בהנחיית חוגי דיון בכנסיו, אך זו חברות "מרוחקת", הנובעת מרצון לשמור על מסגרת ייחודית-אוטונומית. עבור הזרם השיתופי משמשת ההזדהות של כאלפיים צעירים, לובשי חולצות כחולות, דלק בהתמודדות עם הטענה שהקיבוץ המופרט היא משאת נפשו של הדור הצעיר. בקשר הזה בין התנועות הכחולות לזרם השיתופי פעיל אגף המשימות של התנועה הקיבוצית בראשותו של יואל מרשק, קשר שהתהדק בשנים האחרונות, גם בשל העובדה שהקיבוצים המופרטים "כיווצו" את פעילותם התנועתית והציבוריות.

 

המאמר מתפרסם בקובץ "מאה שנות קיבוץ" בהוצאת יד בן צבי

 



[1]הוצ' קיבוץ ברעם 1996

[2] "הקיבוץ", 25.1.01

[3] "הדף הירוק", 26.7.97

[4] "הקיבוץ", 3.2.93

[5] "הדף הירוק", 12.3.98, 19.3.98

[6] "הדף הירוק", 19.3.98

[7] "הדף הירוק", 5.6.97

[8] "הדף הירוק", 24.4.97

[9] מסמכי הזרם השיתופי

[10] מסמך הזרם השיתופי (אין תאריך); "הדף הירוק", 17.6.97. (יש אי התאמה מסוימת ברשימת הקיבוצים).

[11] "הקיבוץ","הדף הירוק, 15.7.99

[12] מסמך תכנית עבודה לזרם השיתופי 2004

 

למאמר הראשון בסדרת המאמרים
למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
17/6/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו