עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

משבר הקיבוץ והמאבק על עתידו השיתופי (מאמר ראשון בסדרה)

משבר הקיבוץ והמאבק על עתידו השיתופי (א)

מאת עזרא דלומי, 16/6/2010

 

"רוח תקופה" זאת השפיעה מאוד על אופן ההתמודדות של רוב הקיבוצים עם המשבר. תחת הסיסמא "יש להתאים את הקיבוץ לתנאי החברה הסובבת" קידמו רוב הגופים התנועתיים והחיצוניים המייעצים לקיבוצים, ואף חלק נכבד מראשי התנועה את תהליכי ההפרטה (מאמר ראשון בסדרה)

 

בחודש אוגוסט 1992 נפל דבר בתנועה הקיבוצית. קיבוץ עין זיוון שברמת הגולן החליט להפריט את מערכת התקציב השוויוני ולחלקו בהתאם לתרומתו של החבר. המנהלים יקבלו יותר, החברים "הפשוטים" פחות - על פי כללי השוק. בחוקי המשחק התנועתיים דאז, נחשב צעד כזה למעבר מ"קיבוץ" ל"לא קיבוץ". המהלך שנקט עין-זיוון, הסעיר את התנועה הקיבוצית והיה לציון דרך מרכזי בתהליך השינוי החריף - עיקרו הפרטת מערכת הצריכה והשכר, מהלכים לשיוך נכסים והקמת שכונות קהילתיות - העובר על הקיבוצים בעשורים האחרונים. דיונים על קביעת פערי שכר לפי תפקיד התקיימו עד אז בתאגידים הקיבוציים, למשל במפעלי עמק הירדן[1], אך לא בקיבוצים עצמם.

 

"אירוע מכונן" אחר, שקדם בחמש שנים להפרטת השכר בעין זיוון, הייתה ההודעה שקיבלו ותיקי קיבוץ בית אורן[2] , באסיפת חברים מיוחדת, מפי המלווה התנועתי, כי מעתה והלאה לא יוכל הקיבוץ לערוב לעתידם ומוצע לכל מי שיכול "לעזוב ולהסתדר לבד", בבית אבות או בקרב בני משפחתו. ידיעה זאת חוללה רעידת אדמה והמחישה את עצמת המשבר בו היו שרויים רבים מהקיבוצים.

 

האירועים בבית אורן ובעין זיוון (שניהם מהתק"ם דאז) היוו מעין קו פרשת מים ממנו החלה התפצלות פנים תנועתית בשלוש התנועות הקיבוציות - התק"ם, הקיבוץ הארצי (שהתאחדו ב-1999) והקיבוץ הדתי - לקיבוצים מופרטים שנפרדו מ"עקרונות הליבה" הקיבוציים - שוויון, שותפות בנכסים הצרכניים והיצרניים, ערבות הדדית בלתי מוגבלת; ולקיבוצים שיתופיים-שוויוניים שהחליטו לשמור על עקרונות ליבה אלה ולהמשיך לקיימם.

***

עניינו של מאמר זה הוא בגורמים להקמתו של "הזרם השיתופי" בתנועה הקיבוצית, בפעילותו ומאבקו על מעמדו התנועתי ועל שימור עקרונות הליבה הקיבוציים, למול תהליכי הפרטה שמתרחשים במרבית הקיבוצים. תהליכים אלה החלו במקביל למעבר של החברה הישראלית - החל מסוף שנות השבעים - מחברת רווחה סוציאל דמוקרטית, עם מעורבות ממשלתית והסתדרותית בכלכלה, לחברה המתנהלת על בסיס כלכלת שוק תחרותית, בצילה של הגלובליזציה; הסתלקותו של דור המנהיגים האידיאולוגי-כריזמטי בתנועה, ועלייתה של הנהגה כלכלית-קיבוצית שברובה עיצבה את השקפתה ברוח כלכלת השוק שרווחה באוניברסיטאות - העניקו רוח גבית לתהליכי ביטול הערבות ההדדית בין הקיבוצים שהביאה להחלשת הזיקה ביניהם ובינם לבין התנועה.

 

"רוח תקופה" זאת השפיעה מאוד על אופן ההתמודדות של רוב הקיבוצים עם המשבר. תחת הסיסמא "יש להתאים את הקיבוץ לתנאי החברה הסובבת" קידמו רוב הגופים התנועתיים והחיצוניים המייעצים לקיבוצים, ואף חלק נכבד מראשי התנועה את תהליכי ההפרטה. חברי הקיבוצים תומכי השיתוף ביקשו להציב אלטרנטיבה לדרך זו, בהאמינם בתקפותם של עקרונות היסוד הקיבוציים וכנובע מכך, שליחות ומעורבות בחברה הישראלית - גם לעת משבר. מה שנדרש, לדעתם, הם תהליכי התחדשות ש"לא שופכים את התינוק עם המים", ובעיקר אינם מפרקים את השוויון בין החברים. הוויכוח הממשי אם כן היה על אופן ההתמודדות עם המשבר.

 

תכנית הייצוב - קו שבר רעיוני

 

משבר בית אורן יצר חרדה קיומית. הוא סדק קשות את תחושת הביטחון של החברים במערכת הקיבוצית, ככזו המבטיחה את עתידם ללא תנאי; הפתרון שהציע עין-זיוון היווה, לדברי חבריו, תוצר של חרדה קיומית זאת, לאמור - אם הקיבוץ כקולקטיב איננו מבטיח את הקיום, אזי יש לפרק את מרכיביו העיקריים ולהניח לכל חבר לדאוג לעתידו.

 

הפתרון של עין זיוון, קיבוץ עתיר חובות, תאם את רוח ההפרטה שהחלה מנשבת באותה עת בארץ כולה. התכנית לייצוב המשק מיולי 1985, שהיוותה בסיס למימוש מדיניות ההפרטה במשק בכלל, והסדרי חובות הקיבוצים שבאו בעקבותיה, שימשו מאיץ לכך. הסדרים אלה כללו, כתנאי למימושם, את ביטול הערבות ההדדית הבלתי מוגבלת הקיימת בין הקיבוצים, שהוצגה כאחת הסיבות למשבר. נטען אז, כי קיבוצים, בידעם שהתנועה ערבה לחובם, נהגו בפזיזות וצברו חובות שהם מעבר ליכולת לשרתם. תהליך זה הקרין אל תוך הקיבוצים, לאמור: אם הערבות הבין קיבוצית כשלה, אין עוד לסמוך על הערבות הפנים קיבוצית, בין החברים לבין עצמם, ולכן יש לסלקה, או להגבילה למינימום. מכה אחרת לתודעת החברים ולמעמדו של הקיבוץ היו ההימורים בבורסה בשנות האינפלציה הגבוהה ("פרשת בלס") והנפילות הגדולות בגינם של כמה ארגונים קיבוציים, שגרמו למבוכה והרהורי כפירה בסדר הקיבוצי הקיים. ביטוי להרהורי כפירה אלה החלו להופיע בסקרים השנתיים שקיים המכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה בקרב חברי הקיבוצים.[3]

 

כך למשל, בסקר שפורסם ב-8.12.93, רק 40% מהחברים, מכלל התנועות הקיבוציות, אמרו שהיו בוחרים מחדש בדרך הקיימת. האחרים רצו קיבוץ, "אבל אחרת"[4].

 

סקר המכון, ב9.11.94, דיווח כי למעלה משליש מן החברים (38% בתק"ם, 34% בקבה"א) תומכים במעבר לשכר דיפרנציאלי. מספר זה גדל משנה לשנה. מעכשיו, כשדובר על "קיבוץ, אבל אחר", היה ברור שהנושא הראשי הינו הפרטת מערכת השכר.

 

מזכירות התק"ם נדרשה במספר ישיבות סוערות לעניין "שבירת השוויון" בעין זיוון. הנושא אף הגיע לשולחנו של רשם האגודות השיתופיות שנדרש לשאלה האם עין זיוון הוא עדיין קיבוץ ופסק "שלא", כיוון "ששכר דיפרנציאלי איננו עולה בקנה אחד עם עקרונות הקיבוץ[5]. בתוך מזכירות התק"ם התעצמה המחלוקת בין "מפריטים ל"שיתופיים". מזכיר התנועה, מוקי צור, שלל את מהלך ההפרטה של עין זיוון. ואולם מאחורי הקיבוץ התייצבו ראשי פלג הקיבוץ המאוחד (תנועת האם של עין-זיוון) בתק"ם - יעקב צור[6], דני רוזוליו ועדנה סולודר וקיבוצים מעמק הירדן ומהגולן[7] וביקשו לא למהר בהסקת מסקנות כלפיו.

 

קריאות לפרישה

 

שאלת מעמדו של עין זיוון הלכה ודעכה בסדר היום התנועתי עם בחירתו של אריק רייכמן למזכיר התק"ם (23.9.93), במקומו של מוקי צור. רייכמן הוביל מדיניות חדשה. בנאום האני מאמין שלו אמר כי הוא איננו מבטיח להחזיר לאפסנאות את כל הקיבוצים שקיבל ו"שבנושא התקציבים, כל קיבוץ יפעל לפי הבנתו"[8]. הוא לא ראה במעבר לפערי שכר מעשה "לא כשר". רייכמן לא היה בודד בעמדתו, לא מעט קיבוצים כבר נעו לכיוון זה, באמצם את הטענה ש"השיטה השיתופית נכשלה". כלומר, הכשלים אינם קשורים לאופן מימוש השיטה אלא בשיטה עצמה. עובדה, כל החברה הישראלית השתנתה ואנחנו תקועים בשלנו. הדיון כבר לא היה לגופו של עין זיוון אלא לגופה של התנועה כולה.

 

בתוך הקיבוצים וביניהם הלך והתברר הקושי להגיע להסכמה בין תומכי ההפרטה למתנגדיה - על מכנה משותף כלשהו שילכד סביבו את כלל החברים והקיבוצים. רבים ממובילי השינויים בקיבוצים הציגו כמודל נשאף את היישוב קהילתי עם מרכיבי שיתוף כלשהם, לא ישות קיבוצית כזו או אחרת. בתווך היו חברים שדגלו בהפרטות מינוריות שהניבו בכמה קיבוצים את "המודל המשולב": זה כלל בעיקר תמריצים כספיים מינוריים לבעלי תפקידים וכתגמול למאמץ. כמעט בכל המקרים היה זה רק שלב במעבר להפרטת שכר כוללת. בקוטב השני ניצבו חברים שהאמינו בתקפותם של עקרונות הליבה של הקיבוץ ומה שנדרש הן התאמות בנושאים כגון יתר חופש בחירה לפרט, והגברת ביטחונו הסוציאלי בלא לפרק את המסגרת השיתופית.

 

הוויכוח הזה לווה לכל אורכו בהתארגנויות של חברים תומכי שיתוף שביקשו להגן על "הקיבוץ השיתופי-שוויוני" למול חברים שראו בהפרטה ו"קפיטליזציה" של הקיבוץ פתרון יחיד למשבר. הדיונים שהיו חריפים ומרים, לעתים עד כדי איומים בפילוג, הניבו שני זרמים הדרים כיום בתנועות הקיבוציות בכפיפה אחת: "הזרם השיתופי" (או ה"מטה השיתופי") וזרם "הקיבוץ המשתנה" - המופרט. לימים, הוקמה ועדה ציבורית לקביעת סיווג מחודש לקיבוצים השונים, בהתאם לאורחות חייהם, וזו העניקה את הסיווג "קיבוץ שיתופי" לקיבוצים "הקלאסיים" (כרבע מכלל הקיבוצים) ו"קיבוץ מתחדש" לקיבוצים המפריטים את אורחות חייהם.

 

ניצניו של "הזרם השיתופי" הופיעו בראשית שנות התשעים, בכינוסים שונים של קבוצות חברים שקראו לבלום את תהליכי ההפרטה, באמצעות החלטות תנועתיות ויצירת הד ציבורי נגדה. כינוסים כאלה נערכו בבית התנועה, באזורים בתיאטרון צוותא ובמרכזים הרעיוניים.

 

שיאה של פעילות זאת היה כנס היסוד של "קיבוץ תמיד" - סביב שם זה התלכדה בעת ההיא ההתארגנות השיתופית - שהתקיים בקיבוץ הדתי יבנה בראשית נובמבר 1994 בהשתתפות חברים משלוש התנועות הקיבוציות. בכנס נישאו נאומים לוחמניים נגד תהליכי ההפרטה ונגד הקו התנועתי שמוליך אריק רייכמן, עד כדי דיבור על צורך בהקמת תנועה נפרדת.[9]

 

הדוברים הבולטים של קו זה, לאורך כל התקופה, היו יעקב גדיש, מקבוצת יבנה וממנהיגי הקיבוץ הדתי, עידו אלוני מיטבתה ואירי קסל מחצרים שטענו ששיתופיים ודיפרנציאלים לא יחרשו יחדיו. יצוין כי למול פעילות השיתופיים החל לפעול גוף בשם "קיבוץ עתיד" שחבריו קראו להאיץ את תהליכי ההפרטה כדי "להתאים את הקיבוצים למציאות החדשה". בין ראשי קבוצה זו היה נתן טל (שפיים), לימים מזכיר התק"ם.

 

המאמר מתפרסם בקובץ "מאה שנות קיבוץ" בהוצאת יד בן צבי



[1] "הקיבוץ", 29.4.92

[2] "הקיבוץ", 25.7.87

[3] סקרי המכון אינם חלים על קיבוצי הקיבוץ הדתי (16 קיבוצים, כמחציתם שיתופיים).

[4] סקר של פרופ' אורי לויתן "הקיבוץ", 8.12.93

[5] "הקיבוץ", 10.7.93

[6] "הקיבוץ", 9.10.92

[7] "הקיבוץ", 7.7.93

[8] "הקיבוץ", 3.11.93

[9] "הקיבוץ", 2.11.94

  

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
16/6/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו