עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תשובה גלויה לקיפי

תשובה גלויה לקיפי

מאת גדעון שפירא, 10/6/2010

 

בעקבות המאמר "על שוויון, חרות ושותפות"

 

לקיפי שלום ותודה. דיון ושיחה משותפים אמורים, לדעתי, להיות לב ליבה של תרבות קיבוצית וחבל שדווקא אלה התנוונו אצלנו כמעט כליל. אין חובה להסכים זה עם זה, אבל חשוב לנסות להבין את טענות בר הפלוגתא. התנפלות איננה מוכיחה הבנה ושמא אף להפך, כפי שכתב ה"חבר מהמרכז".

 

המאמר שעורר את שאלתך, נכתב בשנת 1982, במטרה להבהיר את העדיפות שאני מייחס לרעיון השוויון באנושיות וברמת החרות וזכויות הפרט, על השיתופיות. בן-גוריון הציג בצורה החדה ביותר את הציר השיתופי, שאפשר את ביצוע משימות הקמת המדינה, בעוד לדעתו הדיבורים על שוויון רק בלבלו והסיטו מהעיקר. כידוע, השותפות המכסימלית מושגת בארגונים צבאיים (הלבוש, המגורים, המזון, התנאים, התפקיד, הווי המחנה ומה לא?) ואגב, בהם גם מתפתחת סולידריות רבה, אך נעולה אפילו בפני היחידות השכנות. הבעיה הייתה, שתקופת היישוב לא סיפקה אותו והוא ביקש לשמר את הקיבוצים כיחידות משימתיות לטובת המדינה, האומה, העולם ואף הקוסמוס כדבריו. אין זה סוד, שבן-גוריון ורבים בארצנו היו בולשביסטים בנפשם וברוחם.

 

אני חייב לציין, כי בחירת השם "זרם שיתופי" עוררה בי התנגדות שלא היססתי לבטאה. הניסוח הזה חשוד מלכתחילה בכוונה להדגיש את עדיפות הארגון על האדם. לדעתי חייב להיות שלב בחיים, שבו הפרט רשאי להחליט בעצמו על סדרי העדיפויות שלו מבלי להיפגע בשל כך, או להיות מוקע כאיזה "חזיר קפיטליסטי". הרי בסופו של דבר אנו עוסקים בחצר קיבוצית ולא בארצות הברית של אמריקה, יוון או סין רחמנא ליצלן.

 

לשאלתך: "למה מתכוון אתה באמרך לצאת לחופשי ובכל זאת לשמור על הישגים אנושיים עצומים שכן, לא כ"כ ברור האם תומך אתה בביטולו של 'השכר השוויוני' " (סוף שאלה). אומר בפשטות, "יפרחו 1000 פרחים". אינני מאמין בהגדרה כמותית של קיבוציות כגון יותר או פחות קיבוץ. כיצד מוסברת העובדה, שכמעט לא רואים מהלכי חרטה לאחר השינויים שנעשו? הרי רוב מניינה של התנועה המיר כבר את טעמו בנושא הזה. מאות ושמא אלפי אנשים החיים כיום ב"קיבוצים שיתופיים", שואפים לשנות את השיטות הנהוגות בהם ורק חוקי דמוקרטיה מפוקפקים מאטים עדיין את המהלך. מדוע?! מי ייקח על עצמו את האחריות להבטיח לאחרים, שהצדק לעולם אתו? רבים חשים, שעם השינוי דווקא השתפרה אצלם הרוח הקיבוצית. במה גרוע יותר "שמיר" מ"מעגן מיכאל"? הסקרים מראים יותר ויותר, כי אחוז החברים המרוצים ממצבם ומרמת חייהם לאחר השינוי הולך וגדל (כיום כ-75%). על כן לדעתי, ייטיב כל יישוב עם עצמו כאשר יקבע את אורח חייו תוך הדברות פנימית כנה ומתחשבת. לא צריך לפסול על הסף גם מספר שיטות ארגוניות בקיבוץ אחד. בקיבוץ העירוני "מגוון" למשל, קיימים כבר, לידיעתי, הסדרים ארגוניים שונים ובהצלחה.

 

לעניין "השכר השוויוני" כהגדרתך. כל תחום בקיבוצים הוא דיפרנציאלי לעילא: השיכונים, רמת החיים הריאלית, ההישגים האישיים בכל הקשר, ההתפתחות האישית, ההשכלה, המאמץ המושקע, הנכונות להתנדב ולעזור בעת הצורך, חלוקת התפקידים, התנאים הממשיים, התרומה לקהילה ולכלכלה ומה לא? נשאר אחיד לכאורה רק התקציב. האם במצב כזה "שכר אחיד" מצביע באמת על רמת שוויון גבוהה, כאשר מדובר באנשים בריאים ולא חולים? ברבים מהקיבוצים הוותיקים נשמעת הטענה, כי אין אחדות (בלשון המעטה) בין הדורות לגבי הכלל "מכל אחד לפי יכולתו...". מדוע בקיבוצים שהשתנו יש הטוענים כי החברה דווקא הבריאה?

 

כן, אין כל הבחנה בין סוגי קיבוצים, כאשר דנים על ההישגים האנושיים העצומים: יחסים משופרים; סביבה מחנכת, חיובית ובטוחה בדרך כלל לילדים; איכות חיים הן בתחום הירוק והן מבחינות חברתיות; היכרות טובה עם רוב האנשים; ביטחון יחסי גבוה; נתונים בריאותיים משופרים קודם כל כתוצאה מאורח החיים עצמו; אלימות נמוכה ביותר בכל הגילים; מתח מופחת; יכולת לבטוח ואף לסמוך על השכנים לעת מצוקה; נכונות להתגייס למען אחרים ואפילו לבצע משימות ועוד ועוד. כולנו שווים כאן. איך נוכל לסלוח לעצמנו אם נמשיך לחבל באחדות התנועה, כאילו מדובר בחברות יריבות?!

 

בברכה, גדעון שפירא.

 
למאמר "על שוויון, חרות ושותפות" - לחצו כאן
נכתב בתאריך
10/6/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו