עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

על שוויון, חירות ושותפות

על שוויון, חירות ושותפות

מאת: גדעון שפירא, 3/6/2010

 

ניתן לראות את מהות השוויון בין בני-אדם, כחרותו של כל אחד להיות מי שהוא עד הגבול בו פוגעת חרותו בחרות זולתו

 

המאמר המובא כאן נכתב ב-1982 בתקופת החבורה הרעיונית שפעלה ב"גבעת חביבה". נקל לראות, כי בניגוד למה שחושבים לעיתים, ערכי האדם אינם משתנים במהרה. מה שמשתנה בדרך כלל זו ההבנה, שעל מנת להמשיך ולקיים את הערכים הנבחרים יש להכניס במערכות חברתיות שינויים ארגוניים וכך לא לפגוע בערכי יסוד אנושיים.

 

במסה "קיבוץ לאן", גורס צצה (אליהו רגב מברעם) כבסיס וכיסוד העיקרי לרעיון הקיבוצי בכללותו את הערך "שיתוף" וכך הוא אומר: "כולנו יודעים שאם נתבקש להגדיר את מהותו של הקיבוץ במושג אחד, הרי יהיה זה מושג השיתוף (ומי שירצה להקפיד יאמר - 'השיתוף תוך שוויון')".

 

הדיון איננו חדש. ביובל דגניה העלה בן-גוריון את השותפות על נס, תוך שהוא דוחה כליל את השוויון, שלדבריו "אין לו אחיזה במציאות האנושית". עמוס עוז ענה על כך - "השותפות בין בלתי שווים היא מזויפת מיסודה". אף אני חושב, שאין להבין את הבסיס הרעיוני לחברה כגון זו הקיבוצית, מבלי לברר תחילה את מושג השוויון.

 

השוויון הינו נושא קריטי מתוקף חוסר השוויון הטבעי בו אנו נתונים ונמשיך להיות בכל טווח העולה על הדעת. במשמעות זו (של חוסר שוויון טבעי) ניתן לראות את מהות השוויון בין בני-אדם, כחרותו של כל אחד להמשיך להיות מי שהוא באין מפריע עד הגבול בו פוגעת חרותו בחרות זולתו. כל שותפות אנושית ללא כלל זה, לא יכולה להיות ממילא אלא הסכם מוגבל לעניין ספציפי זמני. לפיכך, לא רק שהשוויון איננו "נושא למקפידים בלבד" (לפי צצה), אלא התנאי העשוי לשמש "מטריה" למושגי חברה אנושית בכלל וזו הקיבוצית בפרט ועוד נשוב לשוויון.

 

***

צצה מרגיש כי קשה לדבר על השותפות ללא סייגים והוא אומר: "עשרות שנים אחרי שהקיבוצים ביטלו נוהגים שיתופיים לעילא של העבר, כגון קומונה א', מקלחת משותפת, קופה פתוחה וכו', עדיין שמר המושג 'שיתוף' על הילת המיתוס הפשטני הזה". על אף שגם הוא חש היטב בבעיות שרעיון השיתוף מעלה, אני מפרש אחרת את המהלך הקיבוצי: "שוויון ערך השונים" הוא הצירוף שהפנמתו הובילה, לדעתי, לנטישת האבסורד של שותפות בפריטים ספציפיים בין בלתי שווים בצרכים ומכאן, לשוויון אורגני תחת השוויון המכני. תפיסת השותפות קיבלה כתוצאה מכך את הגדרתה הבסיסית כשותפות באמצעים ולא יותר.

 

"טבע האדם" אף הוא נושא השנוי במחלוקת מאז ראשית הניסיון להסביר את כללי ההתנהגות האנושית. לעתים משמש הניסוח "טבע האדם" אמצעי לקבוע קביעה שאין עליה עוררין כביכול. כך, לדברי צצה, האדם ניחן ב"טבע דו-ערכי בסיסי. הוא שואף בו-זמנית אל שתי מגמות סותרות: מצד אחד אל היחד ומצד שני אל הייחוד האנושי".

 

טענת "טבע האדם" כאקסיומה הופרכה כבר עם התקבל הרעיון של האדם כייצור בעל תבונה. סגולותיו החשובות בתור שכזה, הינן יכולתו לכפות את השיקול על הייצר ואת הבחירה על האינסטינקט. כלומר, לשלוט בטבעו, במקום להיות נשלט על ידיו. בכך הפך כל אדם למיוחד בין האחרים והשונים. מכיוון שבן אנוש מסוגל לכוון את מהלכיו אל העתיד מתוך שיקול דעת, הרי שסינתזה אמורה להתקיים בין היותו חבר בחברה לבין ייחודו האישי.

 

היחד הינו לעולם זירה למימוש פוטנציאל היחיד והבאתו לידי ביטוי ממשי. ניתן לפיכך לומר, כי אין יחד אנושי מתוך חירות, מבלי הייחוד האישי ותנאי ליחד כיעד לבחירה חופשית היא מודעות הכל לתנאי הזה וקבלתו. מכאן, שזיקת האדם אל היחד עשויה לנבוע ולהתקיים מתוקף ייחודו האישי ואפילו מסיבה זו. כל סתירה לא מתחייבת לכן, בין זיקת האדם אל החברה האנושית לבין תפקידו כמרכיב אינדיבידואלי בה. אילו כך היה, ראוי היה לנו להימצא במרעה כעדר (סתירה בין ייחוד ויחד) במקום השותפות מתוך חירות בחברה (סינתזה בין ייחוד ויחד).

 

***

כדי לסגור את המעגל נאמר: יחס גומלין מתחייב בין המושגים חירות ושוויון ושומה עליהם להתאחד על מנת לצאת אל הפועל כמצב אנושי ממשי. "שוויון החירויות". במילים אחרות, החירות והשוויון מהוות שתי מטרות שנחוץ להתייחס אליהן במשותף. חברה ראויה בעיני, מביאה את שתי המטרות הללו להישג יד ולאפשרות אמיתית ובכך נעשה הסיכוי הריאלי נחלת הכל, או בניסוח אחר, היא הופכת בסיס שווה להתפתחות כל השונים המשתתפים בה.

 

דברים אלה יפים מנקודת ראותו של הפרט, אך אין די בהם כדי להבטיח את המשכיות החברה הקיבוצית. יקבע זאת בסופו של דבר מעמד האדם החד פעמי בתוכה מנקודת הראות של עצמאותו ותחושת חירותו בה.

 

דומה, כי במשפט האחרון נוצקה כבר ההנחה בדבר השינויים הצפויים לחברה הקיבוצית.

   
נכתב בתאריך
3/6/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו