עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בדרך אל הלא כלום

בדרך אל הלא כלום

מאת אלישע שפירא, 2/6/2010

 

יהודה הראל, "נביא הקיבוץ החדש", טוען עתה כי המודל איננו בר קיימא ומטיף לקפיטליזם תאצ'ריסטי. ולא, זו לא תעמולה של המט"ש

 

יהודה הראל, מי שהיה נביא "הקיבוץ החדש", פרסם לאחרונה ספר חדש: "להפריט". יהודה הגיע למסקנה שהקיבוץ החדש שהוא (יהודה) היה נביאו והטיף לו במרץ, על פי העקרונות שאומצו על ידי כמאתיים קיבוצים, אינו אלא טעות. לשיטתו החדשה, לא רק הקיבוץ השיתופי אינו יכול להתקיים, גם הקיבוץ החדש ("הדיפרנציאלי") אינו בר קיימא. בספרו ממליץ יהודה להפריט את הכל ולהשאיר לשוק לפעול ללא התערבות חברתית כלשהי. בדיון הכלכלי-חברתי מייחסים עמדות מסוג זה לאישים כמו מילטון פרידמן ומרגרט תאצ'ר. אם זה לא היה קורה במציאות ולא היה כתוב על זה בעיתון, אפשר היה לטעון שזו עלילה שמעלילים חסידי הקיבוץ השיתופי. שהם זקוקים לבדותא הזו כדי לטעון ש"הקיבוץ הדיפרנציאלי" אינו אפשרי והוא רק תחנה זמנית בדרך אל הלא כלום, בדרך לפרבר מגורים חסר כל יחוד, ללא שותפות וללא ערבות הדדית כלל.

 

ידידי, יעקב גדיש ז"ל, ביטא פעם מחשבה דומה דרך הסיפור הבא:

בא יהודי אל הרב לספר לו כי נכשל ולא נטל ידיו לאחר הארוחה (מצוות "מים אחרונים"). אמר לו הרב: "חבל ששכחת, אבל חשוב יותר להקפיד על נטילת הידיים לפני הארוחה". הסכים היהודי עם דברי הרב והוסיף והתנצל ששכח ליטול ידיו גם לפני הארוחה. הרב שניעור בו חשדו, שאל: "האם נטילת הידיים היא באמת הסיבה לבואך?" הסמיק הלה מרוב בושה, ואמר: "האמת שחטאתי בעניין חמור בהרבה. אכלתי במסעדה לא כשרה". נבהל הרב ושאל: "הכיצד יכול לקרות דבר כזה ליהודי?" השיב היהודי בשאלה: "נו, אפשר בכלל למצוא מסעדה כשרה ביום כיפור?" יעקב חשב שמי שמתחיל בהפרטת חדר האוכל, סופו שיגיע לשכר דיפרנציאלי. לא הסכמתי איתו אז ועדיין איני יודע לומר בביטחון מי מאיתנו צדק.

***

יהודה הראל מלמד אותנו כי מי שהאמין ב"קיבוץ החדש" עשוי להאמין בקפיטאליזם קיצוני, זה המכונה היום "קפיטאליזם חזירי". מי שהאמין ב"אין ברירה" ובכורח שיביא להתפרקות הקיבוץ השיתופי, דילג מעל ליציר כפיו הדיפרנציאלי והוא מטיף עכשיו לפירוק המוחלט. הוא אפילו לא משאיר לנו את "מדינת הרווחה" ה"סוציאל-דמוקרטית", כדי לקוות ולהאמין בה. הוא הולך עד הסוף, מהקיבוץ היישר לזרועותיהם של פרידמן ותאצ'ר. לחיזוק דבריו משתמש יהודה הראל בדימוי המדהים הבא: "עניי ארה"ב אינם עולים על רפסודות כדי לחצות את הים הקריבי שורץ הכרישים כדי להגיע לקובה" (מתוך מאמרו "להתעורר"). הדימוי שבחר בו, הבחירה בין ארה"ב לקובה (השריד האחרון כמעט של "הקומוניזם הסובייטי") מלמד על מבנה המחשבה של יהודה ושל כל מי שכך מפרש את העולם. "עולם דו-ממדי", חסר נפח וחסר עומק. עולם של שחור ולבן ללא גוונים.

 

למזלנו, עולם כזה אינו בנמצא. לא בעולם הפיזי, לאחר קופרניקוס, גלילאו וניוטון, ולא במחשבה האנושית, לאחר סוקראטס והפילוסופים שבאו אחריו ולאחר הדיון הבלתי גמור בין הלל לשמאי. ככל שעולמנו הפיזי, כפי שאנו תופסים אותו, הוא רב ממדי, עולמנו האנושי-חברתי מגוון שבעתיים ויש בו אין סוף של אפשרויות לבחירה. בעולם הממשי שלנו יש מקום לקומונות של "הקבוצות השיתופיות", שקמו בשנים האחרונות. יש בו מקום ל"קיבוצים שיתופיים-שוויוניים" ויש בו מקום לקיבוצים שוויתרו על השוויון ועל חלק מהערבות ההדדית. כך יש בו גם מקום לחברות סוציאל-דמוקרטיות, לצד קפיטאליזם קיצוני ולצד משטרים רודניים על גבול העבדות.

***

על רקע כל אלה חשוב לי להבהיר, כי מעבר לעמדתנו והעדפתנו הברורה את הקיבוץ השיתופי-שוויוני, אני וחברי מייחסים חשיבות רבה ליכולתם של הקיבוצים הדיפרנציאליים לקיים ולשמר מרכיבים משמעותיים של שותפות וערבות הדדית ואנחנו רוצים להאמין ביכולתם לעשות זאת. לכן ראוי ונכון לסייע לכל קיבוץ, שכך בחרו חבריו, להצליח במשימה, למרות שהיא קשה ומורכבת. למי שמאמין בחירות האדם וביכולת לנהל חיי חברה דמוקרטיים, אסור לקבל את התפיסה של "הכרח דטרמיניסטי" לגבי מהלכים אנושיים-חברתיים. עליו לפעול תמיד מתוך ההנחה שעליו לבחור ושהשאלה העומדת בפני הציבור אינה "מה יקרה בהכרח" אלא "במה נבחר".

  

 
למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
2/6/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו