עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תבוסה לדמוקרטיה

תבוסה לדמוקרטיה

מאת דודו פלמה, 26/5/2010

 

מי שתופס עצמו כשוחר דמוקרטיה, צריך להיות נחרד מהתנהגות השלטונות כלפי ענת קם ואורי בלאו. (מאמר ראשון מתוך שניים)

 

נתחיל בדימוי: לפעמים כאשר אנו נמצאים בעין הסערה ומרוב סיבובים ראשנו מסתחרר וכתוצאה מכך אנחנו רואים את הדברים במטושטש, אז אם נרצה לקבל ראייה חדה של המצב, נצטרך לצאת מעין הסערה למקום שקט ולבחון משם את המציאות.

 

ועכשיו נצא מהדימוי וננסה להבין את האירוע שכל כך מסעיר היום את החברה הישראלית.

 

הסיפור של ענת קם ואורי בלאו מסעיר כבר כמה זמן את החברה הישראלית. מרוב רעשי רקע תקשורתיים ואחרים לא ניתן כמעט להבחין בתמונה הברורה. לכן אם אנחנו רוצים לקבל פרספקטיבה נכונה על הנושא, יתכן שכדאי לנו להיזכר בפרשת דניאל אלסברג שנאשם בריגול בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, ולנסות להבין מי נגד מי ועל מה כל המהומה.

 

פרשת מסמכי הפנטגון זכורה לנו כפרשה שהסעירה את ארצות הברית. בראשית שנות השבעים, כשפרצה הפרשה, פרסם אז מזכיר ההגנה, קלארק מ' קליפורד, מחליפו של מקנמארה, את ההודעה הבאה: "המסמכים, שנטל ללא רשות דניאל אלסברג בסיוע חברו אנטוני רוסו, הם חלומה הרטוב של כל רשת ריגול, ולכן יש להעמידו לדין כמרגל וכן את העיתונאים שעשו שימוש במסמכים".

 

היום במדינת ישראל 2010 אנשי ביטחון בכירים מפריחים לחלל האוויר בדיוק אותם משפטים כשהתקשורת משתפת פעולה ומלבה את האש באמצעות כותרות מבהילות בעיתונות הכתובה וכולם מכוונים כלפי פקידה ששירתה בעבר בלשכת אלוף פיקוד מרכז ועיתונאי מעיתון הארץ.

***

דניאל אלסברג היה אנליסט שעבד בתאגיד "ראנד", אשר לידיו הגיעו שני עותקים מתוך חמישה-עשר עותקים של מסמכי חקירה סודית, שביצעה מחלקת ההגנה של ארה"ב על מעורבותה בווייטנאם. המחקר התייחס לשנים 1967-1945. היקף עצום של חומר דרש העסקה של מאות אנשי מחקר והיסטוריונים וביניהם היה גם דניאל אלסברג. במשך שלוש שנים של עבודה העלו החוקרים דו"ח שהשתרע על פני 7,000 עמודים.

 

הדו"ח הוגש בשנת 1970. בפנטגון שנדהם מהממצאים הסתמנה מיד מגמה להסתיר את המסקנות האמיתיות, המצביעות על גודל הפער שהתגלה בין הודעות הצבא והודעות הממשל לבין הממצאים העולים מהשטח בשנים 1967-1945.

 

דניאל אלסברג, בסיוע חברו אנטוני רוסו, החלו להעתיק מסמכים מהעותק שהיה בידי תאגיד ראנד. במרץ 1971 הם העבירו את המסמכים לניל שיהאן עיתונאי הניו-יורק טיימס. כשהתגלתה ההדלפה האשים הממשל את דניאל אלסברג בגניבת אלפי המסמכים שקיבל לידיו והעברתם שלא ברשות למי שאינו מוסמך לעיין בהם.

 

בעיתון הניו-יורק טיימס, כשהבינו מה התגלגל לידיהם, נערכו מיד לפרסום מהיר של החומר המרעיש, שפרסומו אמור היה לגרום להכתמת הממשל בהסתרת האמת מהציבור.

 

***

בניגוד לציבור ולתקשורת הישראלית, התקשורת האמריקאית התנהגה כפי שצריכה להתנהג תקשורת במדינה דמוקרטית.

 

המאמר הראשון שפורסם ב-13.6.1971 שהסתמך על המסמכים ה"גנובים" היווה כתב האשמה חריף נגד הצבא והנשיא ניקסון. ארה"ב לא ידעה את נפשה. מצד אחד גאתה התלהמותם של חוגי הביטחון ורפובליקנים שמרניים שביקשו להתייחס אל העיתונאי שפרסם ואל מי שהדליף את המסמכים כאל מרגלים שפגעו באופן חמור ביותר בביטחון המדינה.

 

ומצד שני, אל מול המהלך העכור של הנשיא ניקסון, החלה להתעצם דעת קהל אוהדת שחצתה מחנות ותמכה בעיתון ובמדליף, דניאל אלסברג, שנחשף לעינו הרותחת של הציבור.

 

***

מאחר שנכשלו מאמציו האישיים של הנשיא לשכנע את העיתון לא לפרסם את המסמכים, החליט התובע הכללי של ארה"ב, ג'ון מיצ'ל, לפנות לבית המשפט וזה הוציא צו פדרלי האוסר על המשך פרסום המסמכים, שנומק בכך שהפרסום מהווה פגיעה בביטחון הלאומי (מזכיר לכם משהו?).

 

הניו-יורק טיימס ערער על ההחלטה בפני בית המשפט העליון, שפסק כי הניו-יורק טיימס רשאי לפרסם את כל המסמכים שבידו. חוגי הממשל והצבא נכשלו במאמציהם למנוע את הפרסום בניו-יורק טיימס, ולמעשה זרק בית המשפט העליון מכל המדרגות את התובע הכללי שביקש להאשים את המדליף דניאל אלסברג בריגול.

 

ארה"ב התייצבה מאחורי עיתונאי אמיץ ואזרח שהביאו לידיעת הציבור את האמת- הצבא מבצע עבירות ואינו מדווח דיווחי אמת. אלסברג הפך לגיבור שהכריע מערכת ממשל מתלהמת שביקשה לראות בו מרגל, ואילו הציבור בארה"ב נוצר את שמו עד היום כשהוא מצמיד לו את התואר אזרח למופת. כך הייתי מבקש שהחברה הישראלית תתייחס גם לענת קם ואורי בלאו, כאל אזרחים שמילאו את חובתם לאמת ולדמוקרטיה.

***

מי שתופס עצמו כשוחר דמוקרטיה, ומתוך הנחה שקיימת היום במזרח התיכון מדינה דמוקרטית אחת וחד פעמית, צריך לקום ולעשות מעשה. דמוקרטיה צריכה לפעמים שאזרחיה יגנו עליה מפני מנהיגיה. ממש כפי שהדברים קרו בארה"ב בשנות השבעים של המאה הקודמת ולא קרו בגרמניה של שנות השלושים המתהפכת להיות נציונאל- סוציאליסטית.

 

כאשר במדינת ישראל של היום נעצרים אנשים באישון לילה ולא ניתן לדבר דיווח, אני נחרד. הרי מה שחשוב בכל מדינה דמוקרטית זה שכל התהליכים של מעצר, חקירה ומשפט יהיו פומביים. כלומר הם אמורים גם להיעשות וגם להיראות וגם להישמע לעיניו ולאוזניו הפקוחות של הציבור.

 

כאשר חלק מהתהליך נעשה כך באפילה. כאשר נעצרים סופרים, עיתונאים ופעילים חברתיים באישון לילה והעניין איננו מתפרסם גם לאחר זמן רב, הדבר מדאיג אותי. הרי כך נראים ונעשים הדברים בכל המשטרים האפלים בעולם. אני נחרד מכך שבעצם הציבור הישראלי מתגלה ככזה שאיננו רוצה לראות דבר ואיננו מבקש לשמוע דבר. אני נחרד משום שהדבר מגלה לי שבעצם אנחנו מחליקים ממש עכשיו על מדרון חלקלק שגם אתם וגם אני כבר יודעים איפה נמצא הקצה שלו.

 

אך יותר מכל מחרידה אותי העובדה שחלק גדול מאיתנו כבר ממש משתוקק להגיע לשם.

  

לחלק השני של המאמר - לחצו כאן
למאמרים של דודו פלמה
נכתב בתאריך
26/5/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו