עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

וחג שבועות תעשה לך

וחג שבועות תעשה לך

מאת דודו פלמה, 13/5/2010

 

נותרנו האחרונים במדינה שעדיין יושבים על אדמתנו ולא מתבוננים אליה בכיליון עיניים לראות איך בוקע מתוכה המשיח כשהוא רכוב על סוסי הגאולה

 

מאחר והניסיון הנואל לקושש לכבוד חג השבועות מעט סיבות לשמחה מתוך מציאות חיינו עולה בתוהו שוב ושוב, ומאחר שאיננו שייכים לזן המִתְנַחְלִי הגובה ''תג מחיר'' כאשר אנו חושבים שהחיים מתעמרים בנו, כל מה שנותר בכף ידנו המגששת אחר מעט תקווה הוא חופן של שנאה.

 

פעם הזורעים פה בדמעה ברינה יקצרו. ובזמן האחרון לא ארץ זבת חלב ודבש אלא ארץ שנאה תהומית וקרע גדול, כבר שמתי על ראשי שק ואפר. אחד המשוררים והזמרים הנערצים עלי ביותר, עמיר בניון, שכאשר אני שומע אותו שר ברדיו עוברת בגווי צמרמורת של עונג וחדווה, לפתע ובבת אחת התחלפו פניו וקולו כמו בסרט ''הנוסע השמיני'' והוא הגיח אל העולם בצריחת שנאה מבעיתה: ''אני שומר לך על הזהות/ אני מגן לך על הילדים/ אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך/ ואתה יורק לי בפנים/ אחרי שלא הצליחו להרוג אותי בחוץ/ אתה בא והורג אותי מבפנים/ לא ראיתי את אמא כבר חודש/ לא את בני לא את ביתי לא את אשתי/ אני מסתער תמיד קדימה/ עם הגב שלי אליך/ ואתה משחיז את הסכין/... אני אחיך, אתה אויב/ אתה שונא אותי אני אוהב/ כשאני בוכה/ אתה צוחק מאחרי גבי/ אתה הורג אותי/ אתה הרי אחי/ אני עתיד/ אתה עבר/ וההווה בינינו נשבר''.

 

ואני חושב לעצמי ביאוש חרישי, אם ככה ניראה העתיד שעמיר בניון חולם, מי צריך עתיד. אך מאחר ואי אפשר לשוב עוד אל העבר, צריך להתאמץ ולשוב בעקשנות אל ההווה השבור ולהתגבר בו על הזרם העכור הזה של ''מנהיגות יהודית'' פייגלינית המאיימת להפוך את הארץ הטובה, שהייתה פעם ארץ של סלינו על כתפינו ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו הבאנו ביכורים, לארץ הוזי משיח של נוער גבעות מזה ואברכי ישיבה מזה. ובתווך נותרנו אנחנו, האנשים האחרונים במדינה הזאת שעדיין יושבים על אדמתנו ולא מתבוננים אליה בכיליון עיניים לראות איך בוקע מתוכה המשיח כשהוא רכוב על סוסי הגאולה הדוהרים ושעטות פרסותיהם המחרידות מבשרות את בואה של האפוקליפסה בתימרות עשן ואש.

***

אולי תהיה בכך נחמה פורתא, אך דווקא בעקבות הטוקבק המולחן של בניון והדיכאון שהוא נושא עימו, בוקעים מתוך ההוויה הרוחשת גם קולות אחרים, קולות שעד עכשיו לא היו איתנו וכעת הם עשויים להפוך להיות לבני ברית, ברית של אין-ברירה, של כורח אנושי קיומי למאבק על דמותה המתעוותת של החברה הישראלית.

 

אורלי נוי, מעריצה לשעבר של עמיר בניון ומזכירת הקשת הדמוקרטית המזרחית, כותבת לו מכתב פתוח: ''אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה שמעתי את קולך מתנגן ברדיו. היה זה בזמן נסיעה, בנותיי הרעישו כדרכן מאחור, והרדיו טרטר ברקע. ופתאום, בחצי אוזן, שמעתי את צליליך המופלאים בוקעים. ביקשתי מבנותיי להנמיך את קולן, הגברתי את הווליום ונרעדתי. מהשירה המדויקת להפליא, מהקול החם, מההגייה המזרחית המשובחת והנדירה כל כך במחוזותינו, מהעושר המוזיקלי של תרבות שכמעט ונכחדה בארץ, ושאותה הבאת, צלול וגאה, ללב המיינסטרים הישראלי... מתוך כך תבין אולי את האכזבה הקשה, המייאשת, שאחזה בי למקרא שורות שירך החדש, "אני אחיך", שהוקלט לרגל יום הזיכרון העומד בפתח... הייתכן שקולך החם מסוגל להפיק דברי שטנה קיצוניים כל כך, נוטפי שנאה וארס כנגד זה שאתה מתיימר לקרוא לו "אחיך"?...

 

כי השיר הזה, יותר מכל דבר אחר, הוא האנטיתזה המובהקת והבוטה ביותר בעיני לתרבות ולמסורת המזרחית, כפי שגדלתי עליה אני. התרבות המזרחית בעיני היא תרבות של סובלנות ומתינות, שסולדת ממופעי קיצוניות הן בין אדם לאלוהיו ועל אחת כמה וכמה בין אדם לחברו, שדרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום... כאשר אתה מזהה את השמאל באופן כה מובהק עם האויב, אני נזכרת במילות שירך "ריבונו של עולם" בו אתה חוזר וזועק "האויב חייב למות... חייב למות" ומתחלחלת: הייתכן שהקול שייצג עבורי את זקיפות הקומה המזרחית, הוא שהפך כעת לשופרם של אחרוני הבריונים האלימים שכל תורתם היא "קול דאלים גבר"? האם אותו הקול שנאבק על זכותו להשמיע את צליליו הייחודיים במרחב שמנסה תדיר להשתיקו הוא זה השואף היום להשתיק באלימות קולות אחרים בחברה הישראלית? אכן, על דברים רבים יש להתאבל ביום הזיכרון הקרוב. צר לי עליך, אחי המזרחי".

 

תבורכי אחותי אורלי נוי. שוב אינני מרגיש בודד ונואש. בפרוש עלינו חג השבועות רגע לפני מתן תורה, החזרת לי את האמון באדם. כל עוד תצעדי לצידי בדרך שהיא "של תרבות, סובלנות ומתינות, שסולדת ממופעי קיצוניות הן בין אדם לאלוהיו ועל אחת כמה וכמה בין אדם לחברו, שדרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום..." איש לא יוכל לנו.

 

חג שבועות שמח.

 

 
למאמרים של דודו פלמה
נכתב בתאריך
13/5/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו