עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בוא אליי פסוק נחמד

בוא אלי פסוק נחמד

מאת עזרא דלומי, 9/5/2010

 

גדעון שפירא מרבה להביא פסוקים של הוגים ומורי הלכה כקביים לטענותיו בזכות הפרטת הקיבוץ, וכדי לקונן על עברנו המר. אלא שלכל ציטוט יש יותר מפרשנות אחת ויש שפע ציטוטים התומכים בעמדות הפוכות

 

לפני כעשר שנים התקיימו בין אריק רייכמן לביני חילופי מאמרים פומביים בהם התווכחנו על השינויים וההפרטות בקיבוץ. כך לאורך כמה חודשים. רייכמן נהג לפתוח את מאמריו בציטוט כלשהו שבחר מתוך ספר ניהול, או משל אחד האייקונים בתחום, כדי לחזק את טיעוניו. כל מאמר והרפליקה שלו.

 

נזכרתי בכך למקרא רשימותיו האחרונות של גדעון שפירא, שמרבה להביא דברי הוגים ומנהיגים לאישוש טענותיו בזכות הקיבוץ המעמדי, או, לחילופין, כדי לקונן על עברנו המר. במיוחד חביבה עליו אמירתו של יוסף בוסל לפיה "אסור לשחרר את האדם מדאגה לקיומו, פן יפתח תלות", ובלשוננו: ערבותו של הקיבוץ לקיומם של חבריו, עלולה לייצר פרזיטים.

 

השימוש ברפליקות לא זר לי. גם אני חוטא בו מעת לעת, אף כי, כקורא איטי, לא צברתי מלאי גדול. ולא רק אנחנו: גם התפילות מלאות ב"מראי מקום" כאלה. לא אחת מופיעה בהן הפסקה: "ככתוב בתורתך", או "ככתוב בתורת משה" שבאה להוכיח אמת כלשהי, או תקפותה של מצווה. למשל: "כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא, וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ: יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד... וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ..." (מתוך "עלינו לשבח"). עובדה, כתוב בתורתך...

 

***

בחיפושיי, מעת לעת, אחרי פסוק מסוים כתנא דמסייעא לטענה כלשהי, למדתי שלכל טענה, וגם להיפוכה, ניתן למצוא אמרת כנף או ספר לאישושה, בבחינת אמור לי מה דעתך ואמצא הוכחה כתובה. לרוב, לא הפסוק משפיע על העמדה, אלא העמדה תרה (ומוצאת) פסוק. בשעתם הציגו חסידי ההפרטה את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי" כצידוק האולטימטיבי לשינוי; השיתופיים אחזו בספר "לנצח ניבנו", הטוען כי דווקא שמירה על ערכי ליבה קבועים אפשרה את הצלחתם של עסקים לאורך דורות. כל השקפה והתנ"ך שלה.

***

חוץ מרפליקות בעד ונגד ישנה גם פרשנות. האמירה "אסור לשחרר את האדם מדאגה לקיומו", מעלה את השאלה מהו "קיומו של האדם". פעם שאל מישהו: מה האגו שלך כולל? האם רק את עצמך? האם את זולתך? האם את חבריך? שהרי בזה מותר האדם. בניגוד לחיה, הוא חי מעבר לעצמו ומעבר לזמנו. הוא לא דואג רק לקיומו שלו.

 

הקיבוץ יצר יחסי גומלין וזיקות בין הקיום האישי לקיום כלל החברה. בבחינת מה שטוב לפרט אמור להיטיב עם הכלל ולהיפך. "וכשאני לעצמי מה אני", ו"ואהבת רעך כמוך", או "את השנוא עליך (שכר נמוך) אל תעשה לחברך". יש די ציטוטים תומכים.

 

השיטה הקיבוצית יצרה לא רק פרזיטים, אלא גם הרבה "ראשים גדולים" שהגיעו לעמדות ציבוריות בכירות, לפיקוד גבוה בצה"ל, לניהול מוצלח של מפעלים - אנשים שהדאגה לקיום כללה לא רק את קיומם שלהם, אלא גם אחריות לסביבתם. בשעתו, כשהשותפות והסולידריות היו מובנות מאליהן, חשנו גאווה בהישגיהם. היום, כשהבון-טון הוא "כמה נכנס לכיס", נהוג להתייחס למשקיענים כאל "פראיירים". יש אופנות ויש רוח תקופה ויש עמדות המתנייעות לפיהן.

 

***

"פרזיטים" יש בשולי כל חברה. יש דופקי שעון שמסתלקים ל"סידורים"; יש עצלים שסומכים על האחרים שידאגו לקיומם; ויש המקבלים הרבה יותר מכפי ערכם רק בגלל תוארם החדש: מנכ"ל במקום מזכיר, יו"ר במקום מרכז, דירקטור במקום חבר צוות. שהרי במהות, עבודתם לא השתנתה. אין מי שלא ימצא לו פרזיט כבקשתו.

 

השאלה החשובה היא מה נקודת המוצא לתיקון. האם היא חינוכית סולידארית, המאמינה בשוויוניות וברצונם הטוב של האנשים, או האם עיקרה דרוויניסטית - כלומר שכר ועונש כלכליים. וגם אם אני תוהה לעתים, על הצורך בעונש כלשהו, מיד צצה השאלה למה ממול צריך כל כך הרבה שכר. אבל כשקראתי את תגובותיהם של כמה ממובילי ההפרטות להצעה להגביל את פערי השכר בקיבוצים לפי שלושה, הבנתי שהמניע איננו רק רצון לתקן, אלא גם חמדנות. מי שהחליט לאכול חזיר, רוצה שהשומן יטפטף על סנטרו.

 

תרבות הציטוטים היא תרבות של חוסר בטחון. הצורך המתמיד להסתמך על אוטוריטות חיצוניות עשוי ללמד שהכותב עצמו איננו משוכנע במה שהוא מטיף לו, או שהוא חושש שטיעונו מקרטע וזקוק לקביים.

 

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
9/5/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו