עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שווים ושווים הרבה יותר

שווים ושווים הרבה יותר

מאת אבישי גרוסמן, 4/5/2010

 

עכשיו יש סדר חדש: המתמחרת שהקיבוץ שכר קבעה מה כל אחד יקבל, בלי סנטימנטים ושאר שטויות קיבוציות שעבר זמנן

 

"עד לפני שנים ספורות", מתראיין המנכ"ל, "אני ומזכירתי קיבלנו את אותו התקציב. תחשוב על זה, המנכ"ל ומארגנת פגישותיו ומגישת הקפה לאורחיו, קיבלו מהקופה הקיבוצית סכום זהה. האם זה לא אבסורד גמור? אני, שעל כתפי רובצת אחריות כול כך כבדה; אני, שאמור לקבל החלטות בעלות משמעות כלכלית לקיבוצים רבים; אני, שרוצה לסייע לילדי ומתקשה לממש את רצוני זה - התקשיתי לקבל את ההסדר הישן, את העובדה שבת כיתתי, המשמשת כמזכירתי, תזכה בתגמול זהה לשלי.

 

"אבל, תודה לאל שהסדר זה חלף מהעולם. עשינו שינוי, לאחריו אני מתוגמל במשכורת גבוהה פי חמש מאשר זאת שמקבלת מזכירתי, ידידתי, העובדת יחד איתי.

 

"נכון, קצת מכבידה עליי העובדה שהיא אם חד הורית. עליה לפרנס שלושה ילדים. בנה הגדול חולה במחלת הצליאק, עובדה המאלצת אותה לקנות מזונות במחירים גבוהים בהרבה מהמקובל בשוק. אגב, אני יודע שגם בריאותה אינה טובה במיוחד. הידיעה הזאת מכבידה ומציקה, אבל אני יודע שזאת דרך העולם. אני מנהל, מקבל החלטות משנות מגמה, ונאלץ לנסוע לעיתים קרובות לחוץ לארץ כדי לסגור עסקאות.

 

"נכון, מדי פעם מתלווה אליי אשתי ואנחנו משלבים עסקים עם הנאות. אבל שלא תחשוב שאנחנו נוסעים על חשבון הקופה הציבורית. הכול על חשבוננו ובזכות המשכורת הגבוהה שאני מקבל תמורת עבודתי בארגון. מה אגיד לך, אני נהנה מכול רגע.

 

"שנינו, אני ומזכירתי, למדנו באותה הכיתה בבית הספר של קיבוצנו. רבים ניבאו לה עתיד גדול. אלא שמחלת הסרטן שתקפה אותה בגיל עשרים, ולאחר מכן נישואיה הכושלים שהניבו שלושה ילדים, דפקו לה את העתיד.

 

"אחרי הכל", המשיך המנכ"ל את המונולוג, "כל אחד ישן במיטה שהציע לעצמו. המתמחרת החיצונית, שהארגון שכר, קבעה את גובה השכר של כולנו, כולל שלי ושל מזכירתי. קביעותיה היו על פי קריטריונים המקובלים בשוק החופשי. בלי סנטימנטים ובלי התחשבויות קיבוציות הנשענות על מושגים שבטל זמנם, על פיהם התנהלו חיינו בעבר. אני יודע, שגם מזכירתי עובדת קשה. עבודה אפורה, שוחקת, אבל חיונית ביותר. אבל, אין מה להשוות. עבודתה חשובה, אבל עבודתי חשובה הרבה יותר.

 

"אני יודע, רצינו פעם לנהוג על פי אמות מידה אחרות. זה נגמר. עכשיו אנחנו כמו כולם. החזק זוכה והחלש לעיתים בוכה. כמו בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. ואני מרוצה. מאוד מרוצה".

 

- והיא, חברתך לכיתה, גם היא מרוצה? הגנבתי שאלה שעצרה לרגע את שטף דיבורו של בן שיחי. "תשאל אותה", השיב.

 

נכנסתי לחדרה, היא הפסיקה רגע את תיוק המכתבים וכיוונה את מבטה אליי. שאלתי. סומק עטף את פניה. הרהרה שניות מספר והשיבה: "אין תגובה. השמירה על מקום העבודה חשובה לי יותר מאשר לתת ביטוי להרגשתי ולדעותיי. אתה מבין?" הבנתי.

 

מתוך "במקום" מס' 15

  
למאמרים של אבישי גרוסמן
נכתב בתאריך
4/5/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו