עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

נגד הזרם העכור

נגד הזרם העכור

מאת אמרי רון, 3/5/2010

 

על התנועה הקיבוצית להיות חלוץ בתוך חברה בלתי חלוצית. חרף הקשיים יש לכך סיכוי, אם נמשיך לדבוק באמונתנו

 

אם תכליתן של "חגיגות המאה" של התנועה הקיבוצית להבטיח ולשכנע "איזה עבר מזהיר צפוי לנו" - ההצלחה נתונה מראש...

 

שהרי, יש לה לתנועה הקיבוצית עבר מזהיר להתגאות בו: חינוך הדורות הצעירים, תנועות הנוער, התיישבות בכל חלקי הארץ, חומה ומגדל, עולים עלי שכם, מרד הגטאות, הפלמ"ח, ההגנה, עמידת הישובים במלחמת השחרור, חידוש התרבות העברית, ובעיקר: הניסיון היחיד במינו לקיים חברה המבוססת על ערכי הצדק: שוויון, חירות ואחווה. תרומתה של התנועה הקיבוצית לחידוש הקיום והביטחון של העם, שזה עתה יצא ממכונת ההשמדה הגרמנית בארצו ההיסטורית - חרוטה לעד בדברי הימים, לא רק בפריסה התיישבותית, שקבעה לימים את גבולות המדינה, אלא גם כחלוץ של הגשמת ערכים אנושיים, חברתיים ולאומיים.

 

***

אבל הבה נזכור, כי התנועה הקיבוצית אמנם הוכרה כחלוץ המחנה הציוני, כאשר פעלה בסביבה חברתית ולאומית שהעריכה חלוציות, והעריצה חלוצים. קרקע נוחה ופורה לצמיחת "גאוות יחידה", תדמית עצמית של בעלי אחריות, תחושה שאנו עושים את הדבר הנכון והצודק ביותר - כל אלה היוו מרכיב חשוב בחוסן הפנימי של הקיבוצים והתנועה ובהמשכיות הרב דורית.

 

ומה היום? האם מי שמוכר כחלוץ בחברה ששואפת להיות "אור לגויים" - ימשיך בתדמיתו זו בסביבה אחרת, השואפת להיות "ככל הגויים"?

 

כמה קשה להיות חלוץ של חברה שוויונית בחברה ישראלית שמקדשת פערים... ומדובר ב"פערים אמריקניים", ולא ב"פערים סקנדינביים".

 

ישראל של היום היא חברה מעמדית. מעמד עליון של 20 "טייקונים" ברשימת המיליארדרים, ומעמד שני של שכבת מנהלים המתחרים על משכורות חודשיות בנות עשרות ומאות אלפי שקלים, ובתוכם כאלה שחצו את המיליון. ולאחריהם: המעמד הבינוני הרחב והעובדים קשי היום, שרמת חייהם נשחקת השכם והערב בשם אלוהי ההפרטה.

***

התנועה הקיבוצית של היום, בדהרת ההפרטה, עלולה להיראות ככוכב העבר שוויתר על שאיפותיו להוות דגל ומופת. נראה, שהגדרתה כחלוץ הגשמת ערכי שוויון וצדק נמאסה עליה עצמה.

 

ככל הגויים היינו וכאחד האדם. מוכרי נכסים בשוק, מפנים עורף לערכי היסוד. ומה לנו כי נלין על כך, כאשר ככל שערכינו מאוסים עלינו, הם ממאיסים אותנו גם על החברה הישראלית הסובבת, ההופכת אותנו לשק החבטות שלה.

 

דוגמה לא פחות חשובה: היחס לקרקעות המדינה. איך ממשיכים לקיים את הערך והציווי הלאומי המוסכם, לפיו קרקעות הלאום ניתנות לקיבוצים ולמושבים "לעובדה ולשומרה", בשעה שהמדינה מייצגת מטרות של הפרטת הקרקעות? מתוך שאיפה, שכבר איננה כמוסה, להיבנות מההפרטה, התנועה הקיבוצית ויתרה על מאבק ערכי כנגד הרפורמה, והשאירה אותו בידי תנועות הנוער והמטה השיתופי.

 

אלא שההפרטה, "אני כשלעצמי, "איש לאוהליו ישראל" - לא בהם חפצה באמת המדינה של היום. צמצום פערים, סולידריות, שוויון בין העדות, הדתות והגזעים, "כל ישראל ערבים זה לזה" - הולמים יותר את צרכי המדינה היום, ממש כמו בעת שנוסחו במגילת העצמאות. ואכן, אי אפשר שלא לראות את הכמיהה לסולידריות ואחווה, המתרחבת ומתפשטת בציבור (ולא רק בגלל האיום הביטחוני).

משום כך יש סיכוי למאבק של יחידים, יש תוחלת לפעילות של תנועות הנוער, קבוצות הבוגרים השיתופיות ושל הקיבוצים השיתופיים.

***

כנגד הזרם העכור של "מכירת נכסים", פערים והפרטות - נדרש להציב אתגר אחר לצעירים, מותאם למציאות משתנה אבל מושתת על אותם ערכי יסוד אנושיים וחברתיים שהניעו את העם להגשמת חלום הציונות והמדינה.

 

הקיבוץ השיתופי צריך לעשות הכל בשביל התחדשותו הערכית, מסלולי השכלה קיבוציים, מגוון פרנסות לצעירים, מכרזים פנימיים המעדיפים את בנינו וחניכינו על פני "גאונים" מבחוץ, פיתוח תרבות ייחודית וגאוות יחידה.

 

לקראת המאה הבאה, לא לתת לתנועה הקיבוצית לכתוב על דפיה גט כריתות לערכיה שלה, בשם "יעילות" מפוקפקת הנתמכת ע"י ים של יועצים, שכבר בונים וילה שנייה מכספינו.

 

וגם לא לתת לחברה הישראלית להתבסס ב"פיינל פור" של מדינות העוני, ושל עומק הפערים, להיות חלוץ בתוך חברה בלתי חלוצית. על כך המאבק, וחרף הקשיים, יש לו סיכוי, בתנאי שנמשיך לדבוק באמונה שלנו. ואם נאמין - ננצח.

 

המאמר מתוך "במקום" מס' 15.

  
נכתב בתאריך
3/5/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו