עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

געגועי לפנתרים

געגועי לפנתרים

מאת עזרא דלומי, 29/4/2010

 

החברה הישראלית זקוקה למרד של השכבות החלשות, לשביתה ענקית עד שיצא עשן לבן, עד שיובן שהמשך מדיניות הפערים הנוכחית מזיקה יותר ומאיימת יותר מאשר ביטולה והפיכתה על פיה

 

ושוב חזר האביב ושוב חזר הריטואל שבו חברות ציבוריות מפרסמות את דוחותיהן הכספיים ושוב נחשף שכרם של המנהלים ושוב מצעד מאה הגדולים במדורים הכלכליים, כדי לחשוף לאיזה מנהל יש גדול יותר ושוב מתברר שהדבר שהכי צומח באביב הם הפערים הכלכליים ושוב אותן גניחות שצריך לעשות משהו כי אחרת ניהפך למדינת עולם שלישי ללא מעמד ביניים ושוב ה"מה יהיה עם השכר המטורף הזה" ושוב חוזר הים אל מקומו לאחר כמה ימים של גלים תקשורתיים בינוניים עד גבוהים.

 

משנה לשנה אנחנו נעשים יותר קהים לתופעה. מדברים כמה היא רעה ומזיקה וממשיכים הלאה. שלא כבעבר, אולי בגלל האאוטינג שנעשה למקבלי השכר הגבוה, אולי בגלל הפיכתם לאייקונים תקשורתיים, החלו חלק מהם להסביר עד כמה הם ראויים לשכר הזה, המשקף את יכולותיהם, כישוריהם ו"ביצועיהם". נורמאלי בעיניהם לקבל פי 300 או יותר מן השכר הממוצע במשק. השאלה היא על-פי איזה מדדים ניתן לקבוע שיכולתו של מאן-דהו שווה, למשל, מיליון וחצי ₪ בחודש. האם יש קריטריונים כלכליים אובייקטיביים המאפשרים מדידה כזאת, או שמדובר, למעשה, בפוליטיקה הפנימית המתנהלת בין הבעלים, חברי הדירקטוריון והמנהל. כמה מן השכר הזו איננו פרי של כשרון אלא תוצר של עמלות טפיליות ודמי שירות מופרזים שמשלמים משקי הבית המסכנים, חוסכים ומבוטחים שכוח המיקוח שלהם דל.

 

***

התופעה הזאת, הנמשכת שנים רבות ומחריפה משנה לשנה, לא תיפתר בצעדים מנהליים "מלמעלה". אמת, שר האוצר מביע דאגה מפערי השכר, טייקון או שניים החלו להכות על חטא ואפילו עיתון "הארץ" שבאופן מסורתי מטיף לכלכלת שוק החל מגלה, באיחור רב, את כשליה וקורא לריסון שכר המנהלים. זה יכול להכות בשוליים. החברות הללו כל כך חזקות, חמושות בלוביסטים ובעורכי דין כה כבדים ומקושרים, פועלות בתוך זירה תרבותית חברתית ותקשורתית שברובה מתייחסת לתופעה כאל עניין נורמאלי ואל מוביליה כמושא לחיקוי ולליקוק, עד שקשה להאמין שניתן לשרש את התופעה.

 

התסכול הזה גורם לי להתגעגע לפנתרים. כן, לאלה שגולדה אמרה שהם "לא נחמדים"; לאלה שטדי קולק ביקש מהם "לא לדרוך על הדשא"; לאלה שחוללו כאן מהומה וטלטלו את החברה הישראלית. במבט לאחור, הם הביאו תועלת גדולה. ממשלת גולדה עצמה וממשלת רבין הראשונה, שקמה אחרי גל המחאה, נעשו קשובות לנושאים החברתיים. הערעור של הפנתרים על הסדר הקיים, האיום שההפגנות שלהם יצרו, הפחד שהם חוללו, הניבו שינוי חיובי במדיניות הממשלה. אומרים שפחד הוא יועץ רע. מתברר לפעמים שהוא יועץ טוב. נראה כי שינוי במצב הנוכחי לא יתחולל אם לא יהיה פחד מהמשך קיומו. החברה הישראלית זקוקה למרד של השכבות החלשות, לשביתה ענקית עד שיצא עשן לבן, עד שיובן שהמשך המצב הנוכחי מזיק יותר ומאיים יותר מאשר ביטולו והפיכתו על פיו.

 

טלטלה כזו אמורה לעורר גם ובעיקר את השמאל החברתי הרדום, שנכנע כל פעם מחדש לנינוחות של השגרה ולהתמכרות לאמונה בדבר השינוי מבפנים. הטלטלה אמורה לסמן עבור שמאל זה שקווי המתאר של החברה שהוא מתפתה להאמין בקיומה, נפרצו זה מכבר. הטלטלה צריכה להוות את סוף האשליה ולקדם את תחילת המעשה.

 

***

לסוגיה הזאת יש, כמעט מטבע הדברים, היבט קיבוצי, המלמד על מורכבותה. כזכור, לפני זמן לא רב, דנה מועצת התנועה בקביעת גבולות לפערי השכר בקיבוצים המעמדיים (דיפרנציאליים). ההמלצה, רק המלצה, הייתה לקבוע פער שכר מקסימאלי של פי שלושה בין חברי הקיבוץ. ההצעה הזו עוררה את כעסם של חלק מן החברים - מתעשרי ההפרטה מן הסתם - על כך שהתנועה "נכנסת לתוך כיסם". השאלה היא אם מישהו ממלא אחר ההמלצה. אם היו רבים, היינו בוודאי שומעים על כך. אדריכלי הקיבוצים המעמדיים ילינו על הבזבוז הקיים בשיתופים (פירה חופשי ושניצל הביתה לכל השבוע); הם יגלו פרזיט מאחרי כל עץ וכל קפל קרקע, אבל לעולם לא יתהו לגבי שכרם של מנהלים, יו"רים ודירקטורים, חלקם היו עד אתמול חברים מן השורה. כאן אין אף פעם בזבוז. פנתרים קיבוציים לא יהיו כנראה, אבל לא יזיק איזה ועד עובדים קיבוצי (או בין-קיבוצי) שיקום ויאבק על הזכות לתעסוקה מלאה ועל תנאי השכר של המעמד הנמוך בקיבוצים.

 

המט"ש בעיה"ש

 

אכול ספקות הגעתי בקצה חוה"מ פסח לסדנת המטה השיתופי בעין השופט שנמשכה יומיים. אכול ספקות משום שאמרתי לעצמי: עייפים מהחג, מי יטריח לבוא, נהיה 20-30 חברים ותיקים שיטחנו עוד מאותו דבר, ידונו ב"איך עוצרים את המפולת", יכרסמו כמה ביסקוויטים, יגידו "אנחנו הקיבוץ האמיתי" וישובו לביתם עייפים אך רצוצים. האמת? הופתעתי לטובה. היה מספר כפול של אנשים ממה שציפיתי, הגיעו מקרוב ומרחוק, היו דיונים מעמיקים, הרצאות מרתקות (דני זמיר ודני גוטוין) וחוגים לעניין. לא זכור לי דיון כלל תנועתי כזה בשנים האחרונות. גם הסיכום נראה כמוביל לכיוון הנכון: יותר אוטונומיה לקיבוצים השיתופיים בתוך התנועה המופרטת, יותר תקציב לפעילות ובקיצור - יותר תנועה-תנועה. הכנס הזה שימש פרומו מעודד לכנס השנתי השאפתני המתוכנן להיות בסתיו בערבה. בתכניות הטלוויזיה, הרבה פרומואים הם בבחינת הר שמוליד עכבר. אז הר לא היה כאן, אולי גבעה, אבל התחושה שיש לאן לטפס.

 

המאמר הופיע ב"במקום" מס' 15

  
למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
2/5/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו