עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

באין שפה משותפת

באין שפה משותפת

מאת: אודי מנור, 28/4/2010

 

כל עוד לא תיווצר שפה משותפת במרכיבים מהותיים, כמו אידיאולוגיה, זהות, חוקה ופרקטיקה בין נאמני הרעיון הקיבוצי למתנגדיו, לא יהיה מנוס מקיום מאבק כוחני על עתידו

 

כמעט מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת אין בסיס משותף לדיון בין מפרקי הקיבוץ - המתקראים ולא במקרה 'מחדשיו' - לבין הדוגלים בהמשך קיומו השיתופי-שוויוני - המכונים באופן פרדוקסאלי 'שמרניו'. 'כמעט', כי למרבה האירוניה הם חולקים חוויות משותפות, טריטוריה, נופים, אמצעי יצור, מערכת קבלת החלטות ועוד. הם גם חולקים, כמובן, אמונות משותפות חוץ קיבוציות, כמו ערכי ההומניזם, יהדות חופשית, ציונות, מדינת ישראל ודמוקרטיה. אלא, שכשה נאבקים על עתיד קיבוצם או תנועתם, תהום מפרידה ביניהם.

 

מה שאצל המפרק הוא 'זכות האדם לשלוט בגורלו וחובתו של הפרט לדאוג לפרנסתו', אצל השוויוני הוא 'שוויון ערך העבודה והיותו של כל יחיד באשר הוא שותף בקהילה כלשהי'.

 

גם במישור של הזהות מדובר בקווים מקבילים. כי אין דרך להפגיש את טענת המפרקים, לפיה 'העולם צועד לקראת האינדיווידואליזם הקפיטליסטי', עם טענת השיתופיים, לפיה 'העולם צועד לקראת הגברת השיתוף'. אין דרך להפגיש את טענת המפרקים, לפיה ההיסטוריה לצידם - כי הנה רוב הקיבוצים כבר הופרטו, ההסתדרות נפלה, ברה"מ נפלה, קובה נראית כמו מגרש גרוטאות של העולם השלישי ופוקויאמה צדק - עם טענת השיתופיים, כי ההיסטוריה דווקא לצידם: המהפכה הצרפתית החלה בפרויקט השוויון הפוליטי, ומאז עסוקה האנושות במאבק פנימי לתרגם את השוויון הפוליטי לכלל מעשים בתחום החברה והכלכלה, כשתחנות בולטות הן הדמוקרטיזציה לאורך כל המאה ה-19 והסוציאל-דמוקרטיזציה לרוחב כל הגיאוגרפיה של המדינות המפותחות, משבדיה ופינלנד ואפילו עד ארה"ב של רוזוולט, קלינטון ואובמה.

 

***

כלומר, בשאלת המבנה הקיבוצי ודרכי התנהלותו, שוב עומדים שני הצדדים זה מול זה באופן בלתי מתפשר. העובדה, שעד שקיבוצים אינם מתפרקים הם אינם מפורקים, מעידה אמנם על עניין חשוב לכשעצמו - הכבוד של שני הצדדים לכללי המשחק - אבל מה שאצל השיתופיים הם כללי משחק קבועים, גם אם יש לתקנם ולהתאימם, אצל המפרקים מדובר בכללי משחק זמניים שיש לבטלם מן היסוד.

 

גם במישור המעשים העמדות המנוגדות. למשל, בתחום העבודה. מה שאצל המפרקים נראה כקידוש הפרזיטיות, אצל השוויוניים נראה כהתמודדות אמיצה, יצירתית, הגונה וערכית עם בעיות שבכל העולם המתועש מתמודדים איתן, בלי ששיטת התגמול הכספי מוכיחה שיש לה הצלחות גדולות יותר ביצירת מוטיבציה. או למשל בתחום דומה, התורנויות והתרומה לקהילה. בעוד שעבור השיתופיים מדובר בעקרון מובן מאליו, לפיו כשם שמחלקים את הכסף באופן הגון ושוויוני כך יש לחלק את הזמן הפנוי - כי כידוע 'זמן הוא כסף' - הנה אצל המפרקים, בדיוק בשל ההסכמה כי 'זמן הוא כסף', יש לתרגם את השקעת הזמן, כל זמן, ובכל עניין, למונחים של כסף.

 

***

ובכן, אם זה המצב לאשורו, מה נותר לעשות? האם נגזר על הקיבוצים לנהל 'מלחמת אזרחים' עד שיוכרע צד זה או אחר? אם להיות נאמן לתיאור הדברים, התשובה היא בהכרח חיובית. כל עוד לא תיווצר שפה משותפת, הכוללת את כל המרכיבים הנזכרים, קרי אידיאולוגיה, זהות, חוקה ופרקטיקה, לא יהיה מנוס מלקיים מאבק כוחני על עתידו של הקיבוץ. וזה הרי בדיוק מה שהתרחש עד עתה ברוב המקרים ב-20 השנים האחרונות. 'המשבר' החיצוני תרם להאצת התהליכים, בדיוק כפי שחוסן כלכלי אפשר לבלום אותם. אך כל מי שעיניו בראשו יודע, שהכוחות החיצוניים - לטוב או למוטב - הם בחזקת גורמים מסייעים, ובשום אופן לא תנאים מספיקים.

 

ומה הם התנאים המספיקים? כמו תמיד, הרצון החופשי. צריך לרצות קיבוץ. אבל, האם כפי שלימדנו ליבוביץ', 'רצון' ו'צורך' הם לא הפכים? ובכן, להבנתי לא מדובר בהפכים מנוגדים ומנותקים, אלא בהפכים המקיימים ביניהם זיקה דיאלקטית: הרצון החופשי בא לידי ביטוי ביחס לעניינים שחייבים להיעשות. למשל, אני חייב לאכול. אבל מה אוכל ואיך אוכל ועם מי אוכל ומתי - כל אלו תלויים ברצוני החופשי. 

 

ובכן, אם הרצון הוא להמשיך ולקיים קיבוץ שיתופי-שוויוני במציאות של פוסט-מודרניזם העושה אידיאולוגיה מסיסמת 'קץ האידיאולוגיה', במציאות של סגידה לעושר בכלל ולעושר הקל בפרט, במציאות של מגמה ברורה של הפרטת קבוצים כחלק מתהליכי הפרטה רחבים לאומיים וגלובליים, הדרך חייבת להקיף את מכלול המרכיבים הנזכרים: אידיאולוגיה, זהות, חוקה ופרקטיקה.

***

שני המרכיבים הראשונים - אידיאולוגיה וזהות - הוזנחו כל כך הרבה זמן, עד כי ספק אם ניתן לשקמם. הקיבוץ הרי הוא יצירה היסטורית, שבלתי אפשרי להבינה אלא מתוך הקשר ותודעה היסטורית. ובמקום שאין תודעה היסטורית תופסים את מקומה שבלונות של תקנונים מחד גיסא, או דמגוגיית 'שוק-חופשי' מאידך גיסא. אולי המצב מהבחינה הזו אבוד, אבל אין ברירה. מעולם האף-על-פי-כן הברנרי לא היה חיוני יותר.

 

באופן פרדוקסאלי, הואיל ואלו הם היעדים האסטרטגיים של מפרקי הקיבוץ, דווקא שם יש מעט חדשות טובות. כי כל עוד מפרקי הקיבוץ טוענים טענות ענייניות אודות התפרנסות, פרזיטיות, בזבוז, חלוקת עושר לא הוגנת וכיו"ב טענות שעשויות להיות - ובמקרים לא מעטים הן אכן - נכונות, על השוויוניים חובת ההוכחה. הליבה החוקתית של הקיבוץ היא שוויון ערך העבודה. ממנה נגזרת הבעלות המשותפת על אמצעי היצור, וגם פרקטיקת העבודה, וגם חלוקת הזמן וחלוקת הכסף. כל השאר - כמו חדר אוכל, מכבסה, או רפואה אלטרנטיבית שתרומתה לבריאות היא ביחס הפוך לעלותה השערורייתית - פתוח לשינוי, תיקון ואפילו ביטול.

 

***

ומה אם מפרקי הקיבוץ לא טוענים טענות ענייניות? מה אם בבסיס פעולתם עומד אינטרס אנושי פשוט ליותר כוח, יותר כסף ורצון להשתחרר ממחויבויות חברתיות, קהילתיות, או פוליטיות? כלומר, מה אם למרות הכל הקווים ממשיכים להיות מקבילים? כי הקווים ברובם, כפי שתואר לעיל, אכן מקבילים? מה אז? או אז, שאלת עתידו של הקיבוץ השיתופי תעבור בדרך הישנה והלא-כל-כך-טובה אך ההכרחית לפעמים של הכוחנות.

 

ספק אם ניתן לשקם אידיאולוגיה וזהות שהוזנחו. הקיבוץ הרי הוא יצירה שבלתי אפשרי להבינה אלא מתוך הקשר ותודעה היסטורית, שבהעדרה תופסים את מקומה שבלונות של תקנונים, או דמגוגיית 'שוק-חופשי'. אולי מהבחינה הזו המצב אבוד, אבל אין ברירה. מעולם האף-על-פי-כן הברנרי לא היה חיוני יותר

 

ומה אם מפרקי הקיבוץ לא טוענים טענות ענייניות? מה אם בבסיס פעולתם עומד אינטרס אנושי פשוט ליותר כוח, יותר כסף ורצון להשתחרר ממחויבויות חברתיות, קהילתיות, או פוליטיות? כלומר, מה אם למרות הכל הקווים ממשיכים להיות מקבילים? כי הקווים ברובם, כפי שתואר לעיל, אכן מקבילים

 

המאמר מופיע ב"במקום" מס' 15

  

למאמרים של אודי מנור
נכתב בתאריך
28/4/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו