עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עורו הוותיקים

עורו הוותיקים

מאת דני לוז, 27/4/2010

 

על וותיקי הקיבוצים לחתום על עצומה הקוראת להחרמת חגיגות המאה לתנועה הקיבוצית, נוכח ההתנהלות בנושא הפנסיה ההוגנת

 

ערב חג הפסח, יזמתי הקמת האתר www.atzuma.co.il/Degania100/, כדי שחברים ותיקים יחתמו בו על עצומה הקוראת להחרמת חגיגות ה-100 לתנועה הקיבוצית, כצעד הפגנתי בגלל נושא הפנסיה.

 

זו הייתה לשון קריאתי: "התנועה הקיבוצית נמצאת במשבר פנימי קשה: מצד אחד - החלה המלחמה על חלוקת הרכוש בקיבוצים המופרטים; מצד שני - הגמלאים, שנחלשו עם השנים, צריכים להילחם על כבודם ועל הישרדותם הכלכלית.

 

הפנסיה הנמוכה באחדים מהקיבוצים היא הפרת אמונים מצד הקיבוץ לוותיקיו שבנו אותו. במקום חגיגות, מוטלת חובה על מנהיגות התנועה לערוך חשבון נפש נוקב. אני קורא לכל הגמלאים, גם לאלה שזכו כבר לפנסיה הוגנת, לנהוג בסולידאריות ולהחרים את החגיגות".

***

מספר חברים כתבו בתגובה: "אנחנו מסכימים אתך בנושא של פנסיה הוגנת, אבל אנחנו לא יכולים להחרים את החגיגות בגלל גאוות היחידה". אני מסכים עם אותם חברים, שלא רוצים להתכחש למפעל חיים. אבל הסכנה היא שהוותיקים יישארו עם גאוות היחידה ואחרים ייקחו את הקופה.

 

התנהלות זו כלפי הפנסיונרים בקיבוצים אינה חדשה. ברשותכם, אביא קטעים ממאמר בחתימתי, שנכתב לפני 12 שנים וראה אור בעיתון "הקיבוץ" (22.10.98):

 

"אם נזכור, שבמשך כל השנים תמך עזרא דלומי ברעיון של "קיבוץ תמיד", נבין עד כמה כתבתו, בה תיאר את המצב בתנועה הקיבוצית בכישרון רב, בצורה מרתקת ומתוך כאב עמוק, מצביעה על מהפך ותפנית בחשיבה. דלומי הגיע למסקנה, שגם חברי קיבוץ הם בני תמותה, וכמו לכל בני תמותה יש לנו חולשות. אבות התנועה הקיבוצית לא הצליחו במשך תשעים שנה ליצור אדם חדש, וכנראה שלא "קיבוץ תמיד" ולא "הזרם השיתופי" יצליחו במשימה.

 

השאלה: מה עושים? על כך כתב דלומי: "נחוץ עכשיו מודל פירוק אנושי, שבו לא תתרחש מלחמת הכל בכל" ("הקיבוץ", 24.9.98).

***

ברצוני להציג תוכנית פעולה שעשויה להבטיח דווקא חיים ולא הלוויה. כדי להגשימה יש לפעול לעיגון זכויות, הרבה לפני שניגשים להפרטות ולשכר דיפרנציאלי.

 

בשנת 1994 פעלתי, יחד עם קבוצת חברים, למען מסע החתמה לעיגון זכויות החבר בחוק בכל התנועה הקיבוצית. תוך מספר חודשים הצלחנו לאסוף קרוב ל-6000 חתימות מ-75 קיבוצים.

 

זכויות אלה כוללות את הנושא של שיוך הנכסים, שאם יטופל בצורה נכונה ונבונה (אפשר גם ללמוד מהניסיון של מעגן-מיכאל) וביוזמה תנועתית הוא עשוי לעצור את המגמה שמובילה לשכר דיפרנציאלי.

 

מספיק שמשבר כלכלי בארץ ינחת על תנועה קיבוצית, שאינה ערוכה בכלים המתאימים, כדי לגרום לסכנה שתתרחש מלחמת הכל בכל. קבוצות שונות ירצו להשתלט על הרכוש, קבוצות חלשות באוכלוסיה יפגעו קשה, ומאבק זה עשוי להגיע אפילו לשפיכות דמים. אני משוכנע, שחברים רבים שהשקיעו את מיטב שנותיהם בקיבוץ לא ירצו לחוות מחזה שכזה.

 

הפילוג בקיבוץ המאוחד, או פרשת סנה בקיבוץ הארצי יחווירו לעומת המאבק על הרכוש".

 

***

גם עודד ליפשיץ התייחס לנושא במאמר בידיעות הקיבוץ ב-26.06.09: "רו"ח דורון שטיין, ממשרד "bdo זיו והאפט", ערך סקר מיסוי פנימי בקיבוצים הדיפרנציאליים. מה נמצא בסקר? בלמעלה מ-50% מהקיבוצים שעברו הפרטת שכר קיימת מגמה של הפחתת המיסוי הפנימי שמשלמים החברים בקיבוץ. לפי שטיין, בקיבוצים רבים הפחיתו את המיסוי בשיעור של 75%. התוצאה: הרחבה של החורים והקרעים ברשת הביטחון. חברים רבים, מאלה שזקוקים להגנתה, יפלו ויחשפו לעוני ומחסור. כזכור, תסריט, שלפיו המיסוי הפנימי יבוטל או יגומד, לא הוצג לחברים כשאושרו תוכניות השינוי. להיפך: פיתו אותם בהצהרות, שהמיסוי הפנימי הגבוה יממן כל מה שהובטח להם, וללא הגבלת זמן".

 

בסיום מאמרו כתב עודד ליפשיץ: "להפוך קיבוץ לישוב קהילתי זה יותר פשוט, יותר הוגן ויותר צודק".

 

***

פרופ' יורם קרול, חבר קיבוץ שפיים וכלכלן, כתב על כך בעיתון  The Marker ב-25.02.10:

"הקיבוץ השיתופי הוקם לפני 100 שנה והמודל הזה עבד כ-80-70 שנה. הסטטיסטיקה של הקומונות בעולם מוכיחה, כי אורך חיים ממוצע של קומונה הוא 70 שנה. בדור השלישי מתחיל לכרסם הספק. והשיטה מפסיקה לעבוד. חלוקת רכוש היא בעייתית תמיד. לא מפני שהאנשים רעים יותר, אלא מפני שהקיבוצים לא יצרו כלים שיאפשרו חלוקת רכוש".

***

אירועי שנת ה-100 לתנועה הקיבוצית כבר נפתחו בסוף החודש הקודם, בדגניה, במעמד נשיא המדינה שמעון פרס. ובכל זאת, אני מבקש שהציבור ימשיך לחתום, כדי שהעצומה תהפוך למפגן כוח של אלפים. בכל שאלה אפשר להתקשר למייל שלי: luzfull@gmail.com.

 

הכותב הוא חבר נירים; המאמר מופיע ב"במקום" מס' 15

   
נכתב בתאריך
27/4/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו