עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / מתי ייפול האסימון?

שיתופי - חדשני / מתי ייפול האסימון?

אורי הייטנר, 12/4/2010

 

עת להבין שהניסיון לפייס את הפלסטינים כשל, ורק הגביר את המוטיבציה שלהם להשיג את מטרתם - מדינה פלסטינית במקומה של ישראל, ולא לצדה

 

לפני 17 שנים, עם חתימתו של הסכם אוסלו, הדהמתי כמה מחבריי ומן האנשים המכירים את השקפת עולמי, כאשר במספר מאמרים הבעתי תמיכה בהסכם. התמיכה לא הייתה חד משמעית, אלא מסויגת למדיי. אמנם ההסכם לא ביטא את השקפותיי, כפי שביטאתי עד אז. אמנם עד אז טענתי, שמאחר ואש"ף מייצג את הפזורה הפלסטינית, אין הוא מחפש פיתרון פרגמאטי לפלסטינים תושבי יש"ע, אלא מימוש האמנה הפלסטינית על כל הכרוך בה, ולכן אין הוא פרטנר ראוי. אולם מרגע שנחתם ההסכם, סברתי, המציאות השתנתה, ואין טעם לדבוק בדוגמות - כרגע הברירה היא בין קיפאון, לבין מתן צ'אנס למהלך החדש. וסברתי שיש לתת צ'אנס. העובדה שהיה זה תהליך הפיך - תקופת ניסיון של הסדר ביניים, הגבירה את תמיכתי.

 

זמן קצר לאחר ההסכם, התראיין אדריכלו יוסי ביילין ל"מעריב". להלן קטע מן הראיון (מראיין אברהם תירוש, 26.11.93):

 

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

 

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלסטינית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלסטינים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה.

 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

 

***

שנים רבות חלפו מאז. מבחן הדם - בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר מכן, היה כבד מנשוא. אף על פי כן, המשכנו בתהליך, חתמנו על הסכמי אוסלו ב'. ומבחן הדם הלך וכבד, הלך וגבר. כל בר דעת לא יכול לטעות - הניתוח הזה נכשל. יש להחליף דיסקט. יש לנסות דרך חדשה.

 

גם אהוד ברק הבין זאת. הדרך החדשה שבה הוא ניסה ללכת הייתה ויתור על שלבי הביניים וחתימה על הסדר קבע, שישים קץ לסכסוך. בדרך, הוא ויתר על כל העקרונות המדיניים של מפלגתו - פשרה טריטוריאלית, שלמות ירושלים, בקעת הירדן ועוד. הצעותיו - הנדיבה בקמפ-דיוויד, והמופקרת בטאבה, נדחו בדם, באש ובתמרות עשן. בכל שנות הסכסוך, לא היה מרחץ דמים כמו זה שלאחר הוויתורים הגדולים ביותר. ואם יש מי שמאשימים את ברק בכך שבכל זאת היה עליו עוד קצת יותר לסחוט את הלימון הזה, לוותר עוד קצת, למצוא עוד דרכים לרצות את הפלסטינים - אהוד אולמרט עשה זאת אשתקד. כל מה שאורי אבנרי הציע מאז 1967 הפך אולמרט למדיניות ב-2009. כל ההצעות, שיוני היונים של "שלום עכשיו" טענו שברגע שישראל תציע - מיד ייכון שלום; אולמרט הציע אותן, והפלסטינים דחו אותן. כן, אחרי שאולמרט הציע נסיגה מ-99% מהשטחים, פיצוי של אחוז משטח ישראל על כבשת הרש שממנה לא ניסוג, הכרה עקרונית ב"זכות" השיבה, קליטת אלפי "פליטים" בישראל, הפלסטינים לא היו מוכנים לתנאים אלה, ובראיון לתקשורת האמריקאית אמר אבו-מאזן שנותר פער גדול בין עמדות הצדדים...

 

בין הרפתקה א' של אהוד ב' להרפתקה ב' של אהוד א' ניסה אריק שרון דרך אחרת - אם אין מי שמוכן לקבל מאיתנו את השטחים בהסכם, כיוון שאין הוא מוכן לשלם את מחיר ההכרה בזכות קיומה של ישראל, ניסוג ללא הסכם. הנסיגה מרצועת עזה הייתה בדיוק "לפי הספר" - עד המילימטר האחרון, תוך גירוש כל יהודי שחי בסביבה, עד היהודי האחרון. התגובה הייתה אלפי טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית בנגב המערבי. שוב התברר, שמטרת הפלסטינים אינה לעקור את נווה דקלים אלא את שדרות ואשקלון.

***

אחרי 17 שנים של ניסיון אחרי ניסיון, הגיע הזמן שנעצור ונחשוב. אולי הדרך שהחלה באוסלו היא דרך ללא מוצא? אני מציע לכולנו לעשות היום, מה שאני עשיתי לפני 17 שנים - לא לדבוק בדוגמות, אלא לבחון את המציאות בעיניים פקוחות, בפתיחות, שמא אבד כלח על אותן דוגמות?

 

מה הטעם לדבוק שוב ושוב בדרך שכשלה פעם אחר פעם? מה טעם לדבוק בדרך הכושלת, אחרי שכל כישלון עלה לנו בנהרות של דם? האם לא הגיעה השעה שייפול לנו האסימון, ונבין שהניסיון לפייס את הפלסטינים כשל, ורק הגביר את המוטיבציה שלהם להשיג את מטרתם - מדינה פלסטינית במקומה של ישראל, ולא מדינה פלסטינית לצדה של ישראל?

 

הכרה במציאות, היא תנאי הכרחי לגיבוש אסטרטגיה חלופית. באשר לדרך החדשה - סביר להניח שתהיינה בתוכנו מחלוקות. הבעיה היא, שעדיין קיימת מחלוקת על הבנת המציאות - רבים מאוד בתוכנו מסרבים להתפכח, מסרבים להישיר מבטם למציאות, מגלים דוגמטיות וניוון מחשבתי בלתי ניתנים להבנה, ודבקים בדרך עבשה ומיושנת שכבר מזמן אבד עליה כלח. עד מתי?

   
למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
12/4/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו