עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

להביט במשבר בעיניים פקוחות

להביט במשבר בעיניים פקוחות

מאת הדס שלגי / "תזה", 25/3/2010 

 

ספרו של ד"ר אסף ענברי "הביתה" הוא כנראה היצירה החשובה ביותר שנכתבה על הקיבוץ בשנים האחרונות. בראיון שערך עימו "תזה" - עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב - פורס ענברי את השקפתו על משבר הקיבוץ והתהליכים שעבר, על רקע השינויים בחברה הישראלית

 

בילדותי, כשקראתי סיפורים על ילדים שגדלו בקיבוצים הם הצליחו לעורר בי קנאה. המדשאות, הפרות החמודות ברפת, חדר האוכל, ובעיקר ההווי שבו כולם ביחד, הקסימו אותי וגרמו לי להצטער על שאין לי לפחות איזו דודה בקיבוץ, שאפשר לבקר אצלה בחופשות. כשגדלתי, נחשפתי לקולות של אותם ילדים שסיפרו על טראומות של בדידות נוראה וניתוק מההורים, במסגרת בית הילדים והלינה המשותפת. שינויים אלו בזווית ההתבוננות היו מקבילים לתהליך שעברה החברה הישראלית בכלל והכתיבה על הקיבוצים בפרט: מתפיסה אידיאליסטית-מגויסת ועד לפובליציסטיקה פוסט-מודרנית ששמה לה למטרה לשחוט גם את אחרונת הפרות הקדושות. כולל אלו שברפת.

 

בין שני הקצוות המנוגדים הללו פגשנו בשנה האחרונה את "הביתה" של אסף ענברי. "הביתה" הוא ספר אחר. הוא יוצא דופן הן מבחינת הסיפור שהוא מספר והן מבחינת האופן שבו הוא מספר אותו. ענברי מתאר את מהלך חייו של קיבוץ אפיקים, מהתקופה הטרום-עוברית, אם תרצו, ועד לדעיכה בבית אבות, כקשיש שכל הדברים שהיו יקרים לו בזמנו שוב אינם רלוונטיים. המסע הזה, מראשית החלוציות ועד להפרטה, מסופר בטון מדווח ובלתי אישי, לכאורה חסר רגש עד להפתיע.

 

ש: האם הבחירה בטון הענייני הייתה מודעת ומכוונת, ואם כן, האם נבעה מתוך רצון להתמקד בכרוניקה ההיסטורית, משאיפה להימנע מרגשנות, על מנת ליצור מרחק אישי שלך כבן הקיבוץ מהנושא, או מטעמים אחרים? אני מנסה לתהות על קנקנה של טכניקת הכתיבה הבלתי שגרתית.

 

ענברי: "כתבתי בסגנון תמציתי. נתתי למעשים לדבר בעד עצמם, לא הטבעתי אותם בהסברים ובהשתפכויות נפש, כי אני לא אוהב ספרות פטפטנית. ביסודו של כל סיפור טוב עומד המעשה. מישהו עשה משהו, וזה הסיפור. אם הצלחתי לספר את זה בצורה חיה וברורה, אני סומך על הקורא שיבין בעצמו את משמעות המעשים, וסומך עליו שיבין בעצמו מה הדמויות הרגישו כשפעלו.

 

אם לא הייתי סומך על הקורא, לא הייתי כותב באירוניה. הכתיבה האירונית מאמינה בקורא שיודע לקרוא בין השורות, ומה שלא פחות חשוב: האירוניה מאפשרת התבוננות בדמויות לא רק מבפנים, כמו באוטוביוגרפיה, ולא רק מבחוץ, כמו שעושה היסטוריון, אלא מבפנים ומבחוץ לסירוגין. היא מאפשרת לא רק קירבה אינטימית ולא רק מרחק ביקורתי, אלא גם וגם, מפי אותו קול מספר".

 

כתבתי על אנשי מופת, לא על נפילים

 

בעוד שמבחינה אומנותית הנימה העובדתית והיבשה של "הביתה" מדגישה דווקא את עוצמות הדברים, מבחינה אידיאולוגית היא מאפשרת לנו הסתכלות חדשה על המפעל הקיבוצי. היא מפשיטה אותו מההילה שלו בלי להלביש לו קרניים, מוותרת על ההאדרה בלא להחליף אותה בבוז ובעוינות. הספר כולו שזור הומור דק וחד, שלמרות שהוא מצביע על המגוחך שבדמויות, מותיר את הקורא עם תחושה ברורה, לפיה המחבר לא בא לפרק את המעשה הקיבוצי מערכו.

למרות ההומור הלגלגני משהו, שמופיע כבר באופן הצגת הדמויות בפתח הדברים ושזור לאורך הספר, 'הביתה' אינו נקרא כספר פוסט-מודרניסטי הבא לשחוט פרות קדושות בצורה שהפכה נפוצה בשנים האחרונות. המבט מפוכח, אירוני, מסיר מראשה של החלוציות את ההילה שהייתה לה, אך אינו בא להשחיר את פניה.

 

ש: האם הכוונה הייתה אכן להציג דברים כהווייתם, באופן אנושי ומציאותי, נטול אידיאליזציה וגלוריפיקציה מצד אחד, אך גם נעדר שיפוט מוסרי וטינה מצד שני? האם ההומור והאירוניה נוצרו מאליהם, כתוצר לוואי של ההתבוננות האובייקטיבית במציאות, שאינה מיופה, אבל גם אינה בלתי אהודה?

 

ענברי: "כתבתי באירוניה, לא בלגלוג. אירוניה היא ראיית המורכבות והיחסיות של מניעים אנושיים, של מערכות יחסים ומערכות ערכים, ובמובן זה, אירוניה היא מלה נרדפת לבגרות. מייסדי הקיבוץ היו אנשים, לא מלאכים, ודווקא משום כך הם מעוררים בי אהבה וכבוד עמוק. אם מלאכים היו מקימים קיבוץ ומצליחים לחיות בו, לא הייתי מתפעל מהם. אני מתפעל מאנשים שהצליחו לעשות את זה עם כל היצרים והחולשות והאינטרסים שלהם. הם גיבורים בעיניי, וזה ההבדל בין גיבורים לבין 'גיבורי-על' כמו הרקולס, תזאוס, סופרמן, ספיידרמן ודומיהם, שתמיד שיעממו אותי. גיבורי-על לא מתגברים על חולשה או מגבלה אנושית, על יצר או על פחד, כי אין להם כאלה. סיפרתי על אנשים מלאי חולשות, שעשו דברים גדולים. לא על אנטי-גיבורים פתטיים, ולא על גיבורי-על פלקאטיים".

 

באופן מפתיע ומעורר השראה, מסביר ענברי איך דווקא שבירת המיתוסים והעמדת המציאות במקומם מסוגלת לחבר אותנו מחדש לשורשים הערכיים, מהם עלינו לינוק מוטיבציה להמשיך בדרכנו כבני אדם בעלי אידיאלים.

 

"זה קשור גם לרתיעה שלי מנוסטלגיה ומביטויים כמו 'דור הנפילים'. כשמספרים לנו שהחלוצים היו 'נפילים', מוכרים לנו אותם בתור גיבורי-על – וכך הופכים אותם לבלתי רלוונטיים לחיינו. כי אם החלוצים היו ענקים ולא אנשים כמונו, אנחנו פטורים מללכת בדרכם. טקסט נוסטלגי אומר לך: 'אם ראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם, אנחנו כחמורים', וכך מעניק לך פטור. לא כתבתי על נפילים. כתבתי על אנשי מופת. מה שהופך מעשה למופתי הוא היכולת שלנו לפעול לאורו, לעשות כדוגמתו. לא דמויות של נפילים אלא דמויות של אנשים אנושיים כמוך, שעשו דברים גדולים, הן אלו שמתייצבות מולך כדמויות מופת. הן מאתגרות אותך, לא מאפשרות לך לברוח לנוסטלגיה, דורשות ממך לבדוק מה מריץ אותך ולאן".

 

אלטרנטיבה למרוץ העכברים הקפיטליסטי

 

ש: הספר מתאר את קבוצת המתיישבים הראשונה כבעלת אידיאולוגיה קיצונית ביותר, ששללה מהם תנאי מחיה סבירים, פרטיות כלשהי ואף אפשרות לזוגיות, כאשר הדברים הלכו והתמתנו בהדרגה. האם שקיעתו של הקיבוץ קשורה לקיצוניות זו? האם לדעתך ניסו החברים להתכחש לצרכים אנושיים טבעיים, ולכן התפוררות המבנה הקהילתי שיצרו הייתה בלתי נמנעת, או שהיא הושפעה בעיקר מכוחות השוק ומתהליכים חברתיים אחרים? האם ניתן היה ליצור איזון שהיה בולם את פשיטת הרגל של הרעיון הקיבוצי?

 

ענברי: "לא הרעיון אלא הקיבוצים פשטו את הרגל. והם פשטו את הרגל בגלל סיבות שרק חלקן פנימיות. הקיבוצים לא הוקמו בחלל ריק, ולא קרסו בחלל ריק. הם הוקמו בעידן הלאומיות, הקומוניזם והסוציאל-דמוקרטיה – עידן שבו 'טובת הכלל' לא הייתה מלה גסה – וקרסו בעידן הפוסט-לאומי והפוסט-חברתי שבו אנחנו חיים. הקיבוצים הופרטו כשהמדינה הופרטה. הם הופרטו כשהסולידריות יצאה מהאופנה.

 

"ברור, שהיו לקיבוץ מאפיינים שהתאימו לשעתם בלבד, אם בכלל, כמו הלינה המשותפת, האיסור על אחזקת רכוש פרטי, או הזלזול בהשכלה שאינה נהיגה בטרקטור או בטנק. אבל אלה מאפיינים של ההווי הקיבוצי, כפי שנוצר בנסיבות של חברה ומדינה בהקמה, ולא מאפיינים של הרעיון הקיבוצי עצמו, שיכול ללבוש צורות אחרות בנסיבות אחרות. מי שמזהה את הקיבוץ עם המאפיינים הנסיבתיים שהיו לו, נתפס לפולקלור ומחמיץ את המהות. המהות היא יצירת אלטרנטיבה קהילתית, ערכית, משימתית, למרוץ העכברים הקפיטליסטי. המהות היא בתפיסת ה'חירות' הליברלית כאשליה שיצרה את הגיהינום המודרני של חומרנות, בדידות, תפלות וריקנות. הקיבוץ נולד מתוך התובנה שהמצוקה הנפשית המודרנית היא הכמיהה לחיים של משמעות, ושה'חירות' של ההמון הבודד לא יכולה להיות התרופה, מפני שהיא עצמה המחלה.

 

"אדם מרגיש שיש משמעות לחייו ככל שהוא מרגיש נחוץ ומשפיע. חבר קיבוץ הוא לא האדם המיותר והאנונימי של הכרך המנוכר. הקיבוץ הציע לכל מי שבחר לחיות בו את מרב ערוצי המעורבות, האחריות וההשפעה - באסיפות השבועיות, בעלון השבועי, בפעילות התנדבותית ובמילוי תפקידים חברתיים, משקיים, תרבותיים ופוליטיים בתוך הקיבוץ ומחוצה לו, במסגרות תנועתיות וממלכתיות.

 

"זה גם מה שייחד את הקיבוץ בנוף הקומונות העולמי. הוא לקח על עצמו תפקידים לאומיים. הוא התגייס, ולא רק במובן הביטחוני. הוא תפס את עצמו ככוח משימה של המפעל הציוני, ומתוך התפיסה הזאת הוא נרתם לכל המשימות הבוערות של המדינה שבדרך – התיישבות, ביטחון, חקלאות, תעשייה, קליטת עלייה, יצירת תרבות עברית. אדם שחי ופועל בקהילה ערכית ומגויסת שעושָה היסטוריה, הוא אדם מאושר יותר מאדם שמנצח במרוץ העכברים. זו הבשורה של הקיבוץ, והיא לא התיישנה".

 

משמעות החיים הומרה ב'איכות חיים'

 

ש: האם בחברה הישראלית בת זמננו, המקדשת את הפרט על חשבון הכלל, עדיין נותרה לקיבוצים אפשרות להתקיים?

 

ענברי: בחברה ישראלית שמקדשת את הפרט על חשבון הכלל, אין לקיבוצים סיכוי לשרוד. האתוס הציוני והסוציאל-דמוקרטי שהקים את המדינה הזאת היה אתוס משימתי, מגייס, שנזקק לאליטה משרתת וגמל לה בתמיכה כלכלית ופוליטית. זה החוזה הבלתי כתוב שקִיים את הקיבוצים: ממשלות ישראל תחזקו אותם, כשם שתחזקו את החקלאות בעידן הפרה-תאילנדי של העבודה העברית, וכשם שתחזקו את מוסדות התרבות עד בוא עידן הרייטינג. החוזה הזה פקע כשהחברה הישראלית זנחה את האתוס המשימתי לטובת האינדיבידואליזם הליברלי של עידן ההפרטה".

 

ש: לאחרונה דווח בעיתונות היומית על תהליך של תחייה בקיבוצים, כאשר זוגות צעירים רבים בוחרים לשוב לקיבוץ משיקולים אישיים של קירבה להורים ואיכות חיים. האם היית עד לתופעה הזו? מה המשמעות שלה בעיניך?

 

ענברי: "זו התפתחות משמחת מבחינה דמוגרפית, אבל זו לא 'תחייה' של הקיבוצים אלא השלמת הפרטתם והפיכתם ליישובים קהילתיים נטולי ייחוד. להחיות קיבוץ זה להחיות אותו בתור קיבוץ – כלומר, למצוא דרכים שבהן אפשר להחזיר לו את המשימות שהצדיקו את קיומו בעבר, או להעניק לו משימות חדשות – וברור שלא זה התהליך שמתרחש בשנים האחרונות. האטרקטיביות הערכית שהייתה לקיבוץ הומרה, בעידן ההפרטה, באטרקטיביות נדל"נית. משמעות החיים הומרה ב'איכות חיים'.

 

"שיהיה ברור: אין לי שום הסתייגות מזוגות צעירים, כולל זוגות של יוצאי קיבוצים, שבונים את ביתם ב'הרחבה', כפי שקרויות שכונות צמודי הקרקע שצצו בשנים האחרונות ליד כל קיבוץ שני. מי יודע, אולי גם אני אבנה את ביתי באחת ה'הרחבות', אם לא אסיים את חיי כמרצה מן החוץ. אבל אין כאן 'חזרת בנים הביתה', במובן של חזרת הבנים לצורת החיים הקיבוצית שהם עזבו. דיירי ה'הרחבה' אינם חברי קיבוץ. הם אוהבים את הקיבוץ, אבל לא אוהבים אותו עד כדי כך שיהיו חברים בו".

 

ש: מכיוון אחר, שואל את ענברי ניר רייזלר (עורך "תזה"): אנו עדים לזרם השיתופי ולקיבוצים עירוניים המבקשים להחיות את עולם הערכים הציוני-סוציאליסטי, שבמרכזו סולידריות אנושית, לאומית וקהילתית. האם אתה אכן עד לתהליך כזה בשטח, ואם כן כיצד אתה רואה אותו?

 

ענברי: "אני ער לתהליך הזה, שמעורר בי התרגשות גדולה, תקווה גדולה, ובעיקר סקרנות גדולה, לחכות ולראות אלו צורות חדשות של קהילתיות עדכנית ורלוונטית יצמחו מהכוונות הנפלאות של הצעירים הנפלאים האלה. האם נגזר עליהם לחזור על הטעויות ועל מחלות הילדות של הקיבוצים, או שהם למדו היטב את הלקחים שנצברו במאה השנים שעברו מאז הקמת דגניה? האם הם ישתקעו בדינאמיקה חברתית של שיחות נפש וחיפוש עצמי בחברותא, נוסח ביתניה של 1920, או שתהיה להם השפעה על המרחב הציבורי? האם הם יסלדו מפוליטיקה, כמו א"ד גורדון, או שייכנסו למגרש הפוליטי, עם כל הלכלוך שמתלווה לזה? והכי מעניין: מה יקרה לצעירים האידיאליסטים האלה אחרי שיתחתנו ויעשו ילדים?"

 

ש: מייסדי הקיבוץ עשו מאמצים עליונים על מנת להכות בארץ שורש. מה נשאר משורשים אלו כיום, ואיזו עמדה יש לנקוט בקשר לכך? באלו מונחים היית רוצה לראות את הישראלי בן ימינו מגדיר את זהותו?

 

ענברי: "זהות שורשית נקנית בחינוך. ישראלי שורשי הוא ישראלי שהעברית שלו יותר עמוקה מ-SMS, ושיש לו יותר מהיכרות שטחית ומיחס שטחי לחגי ישראל, ושיודע משהו על ההיסטוריה היהודית שקדמה לזכייתה של נינט בכוכב נולד, ושמסוגל לנקוב בשמותיהם של יישובים שמחוץ לגוש דן. במילים אחרות, ישראלי שורשי הוא ישראלי שהזהות שלו נטועה בתנ"ך, במשנה, בסידור, בביאליק, בעגנון, ברחל, באלתרמן, בתודעה היסטורית ובתיירות פְּנים שלא למטרות הסתגרות בצימר או 'ספא מפנק'.

 

"הקיבוץ ידע להעניק לילדיו הרבה ממטעני הזהות האלה. הוא העניק להם קשר חם ומיידי עם נוף הארץ ועם העומק ההיסטורי של הנוף הזה, הטמיע בהם את החגים ואת הזמר העברי לדורותיו, וכמו שברל כצנלסון אמר פעם, הוא הפך את הארץ הזאת 'לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו'. ישראלי שלא קיבל את מטעני הזהות האלה, לא ירגיש כאן בבית, ולא יהסס יותר מדי לפני שיעקור לעמק הסיליקון".

 

סטטוס-קוו המחופש לכור היתוך

 

ש: בישראל המופרטת, כלכלית ותודעתית, בה אנו חיים, אשר לעתים דומה כי הולכת וממגזרת עצמה לדעת, אופנתי להוקיע את אידיאל הסולידריות העומד בבסיס תפיסת כור ההיתוך, כדכאני מעצם מהותו, מקדים רייזלר שאלה נוספת: האם להשקפתך לא ענה הניסיון לעצב חברה מלוכדת, שהפרטים בה ערבים זה לזה בכלל תחומי החיים, גם על צורך אנושי יסודי ואותנטי? כתבת, כי אחת הסיבות העיקריות לכישלון כור ההיתוך ה'צברי' היה ניתוקו מן המורשת היהודית, המהווה בפועל את היסוד המלכד הראשון במעלה עבור מרבית חלקי החברה הישראלית. האם ניתן לשאוף ולפעול למען כינונו של כור היתוך מסוג חדש, ואם כן, איזה אופי עליו לשאת לדעתך?"

 

ענברי מפנה אותנו לקטע ממאמרו "נחוץ כור היתוך, אבל הפעם יהודי", שפורסם בעיתון "מעריב" בשנת 2004:

"כור ההיתוך ה'עברי'-ממלכתי של בן-גוריון לא היה כור היתוך. הוא היה סטאטוס-קוו. הוא לא ניסה כלל לגשר בין חילונים לדתיים באמצעות מצע זהות לאומי משותף. במקום גישור, הוא הציע דו-קיום מנוכר במדינה שכל אזור בה הוא קנטון תרבותי. הסטאטוס-קוו שימש מפלט מהאתגר הציוני שהפחיד את כולם, חילונים כדתיים. החילונים פחדו ופוחדים מהיהדות, והדתיים פחדו ופוחדים מהמודרנה. שני המחנות פחדו להיפתח, להכיר זה את זה, להעשיר זה את זה וליצור בסבלנות תרבות רב-ממדית.

 

רב-ממדיות איננה רב-תרבותיות. ה'עבריות' של בן-גוריון הייתה חד-ממדית (חילונית-אשכנזית, 'ישראלית' בלי רוב העם), ובדיוק משום כך היא הולידה רב-תרבותיות. היא אפשרה לכל מגזר להשתבלל בתוך עצמו. אילו הייתה רב-ממדית - אילו הייתה יהודית – היא לא הייתה סתם סטטוס-קוו המחופש לכור היתוך".

 

הראיון התפרסם ב"תזה" עיתון אגודת הסטודנטים של אונ. ת"א

נכתב בתאריך
25/3/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו