עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / החידה לא פוצחה

שיתופי - חדשני / החידה לא פוצחה

אורי הייטנר, 14/3/2010

 

ככל שהמשכתי בקריאת הביוגרפיה של מאיר יערי, כך הלכה ופחתה הזדהותי עם האיש, עד כדי תחושת שלילה ודחייה

 

אני חובב ביוגרפיות משחר נעוריי. אין רומן מרתק, בעיניי, מסיפור ריאלי של חיי אדם, לא כל שכן חייהם של מנהיגים, מצביאים, אמנים חשובים; האנשים עליהם נכתבות ביוגרפיות. כאשר אני קורא ביוגרפיה, וקראתי עשרות רבות של ביוגרפיות, אני חש הזדהות רבה עם גיבור הספר, גם כאשר מדובר באדם שכאשר איני שבוי בקריאת סיפור חייו, הוא בעיניי יריב ואפילו אויב; אדם הרחוק ממני כרחוק מזרח מערב.

 

לאחרונה קראתי את הביוגרפיה של מאיר יערי, מאת אביבה חלמיש, שחלקה הראשון (1897-1947) יצא לאור לאחרונה. והפעם זה לא קרה לי. קראתי את הביוגרפיה, ולא יכולתי להזדהות עם הגיבור. וככל שהמשכתי לקרוא, כך חשתי שהזדהותי עם הגיבור הולכת ומתמעטת, שאני הולך ומתרחק מדמותו ושאישיותו מעוררת בי יותר ויותר תחושות של שלילה ודחייה.

 

***

אין בעובדה זו כדי לבקר את הביוגרפית, שמא לא עשתה מלאכתה נאמנה. ההיפך הוא הנכון - חלמיש כתבה ספר מרתק, כראוי לסיפור חיים מרתק. התחושות כלפי יערי, שעורר בי הספר, נובעות דווקא מהגינותה ומקצועיותה של חלמיש, שהיטיבה לתאר את המציאות ללא כחל ושרק, מבלי לייפותה ולאפרה, מבלי לטשטש את הצללים בדמותו של נשוא מחקרה.

 

הפרקים העוסקים בתקופת השואה ואחריה, הם שקיבעו את יחסי השלילי למאיר יערי; יחס שהלך והתגבש גם בפרקים הקודמים. בתקופה זו התגלה יערי במלוא הדוגמטיות שלו והקושי שלו לבחון את המציאות ולהתאים אליה את עמדותיו, במלוא קטנות סדרי העדיפויות הפוליטיים שלו ובגישתו השתלטנית, חסרת הרגישות עד חוסר אנושיות כלפי חניכיו, גם בימים הקשים ביותר.

 

יערי קיבל את מהלכי בריה"מ במלחמה "בהשלמה, בהסכמה ובצידוק הדין ואף לימד עליה זכות. גם לפני שהתייצבה לצדן של בעלות הברית, הוא לא התלבט איזו עמדה לנקוט כלפיה, ורק הוטרד מן השאלה איך להסביר לציבור שלו ולקהל הרחב את עמדתו החיובית, האוהדת לברית המועצות" (ע' 257). כאשר בריה"מ לחמה בגבורה, בעיקשות ובנחישות נגד גרמניה הנאצית ובמיוחד בימי המצור על סטלינגרד, קל היה לכל יהודי להזדהות עמה. בתקופה זו, נקל להבין כיצד התנועות הפרו סובייטיות חשו גאווה גדולה והפיצו את מסר ההזדהות עם בריה"מ בקרב היישוב כולו. אולם המשפט שציטטתי עוסק בימי ראשית המלחמה, לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב; ההסכם בין גרמניה הנאצית ובריה"מ הסטליניסטית. כידוע, סטלין המשיך לכבד את ההסכם ולא הכין את צבאו לאפשרות שיופר, עד יום הפלישה הגרמנית לבריה"מ. סביר מאוד להניח, שאלמלא הפלישה הגרמנית, הברית בין שתי המעצמות הייתה נשמרת עד הסוף, גם בשואה עצמה.

 

 ניתן היה לצפות ממאיר יערי, שעם חתימת ההסכם יקרע גט כריתות מבריה"מ. אך לא, הוא הצדיק את ההסכם. "כשם שהגן על משפטי הראווה במוסקבה, על ה'טיהורים' במפלגה הקומוניסטית הסובייטית ובצבא האדום, ועל משטר הדיקטטורה של סטלין, כך הצדיק את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שהיה בפיו ובקולמוסו תמיד 'הסכם הניטרליות'... יערי התמיד בכינוי זה גם כאשר העובדות בשטח – חלוקת פולין כשלל בין גרמניה לברית המועצות, ההתקפה הסובייטית על פינלנד וכיבוש מקצת משטחה – העידו על מהותו האמיתית. הנחתו של יערי הייתה שרוסיה היא ניטראלית במלחמה בין גרמניה לבעלות הברית, בין המדינה הנאצית למעצמות הקפיטליסטיות" (שם). גם אילו היה זה באמת הסכם ניטרליות – איך אדם הגון, סוציאליסטי, יהודי, ציוני, יכול לתמוך בניטרליות בין היטלר לבין הלוחמים בו? אך הרי לא היה זה הסכם ניטרליות כי אם ברית בין שתי המעצמות נגד אויבותיהן המשותפות. התמיכה בהסכם היא בלתי נסלחת.

 

***

גם השואה לא הזיזה אותו כהוא זה מעמדותיו, והוא דבק בהן בדוגמטיות בלתי ניתנת להבנה. כאשר ניצולי השואה יוצאי בריה"מ, חברי תנועתו, הציגו בפניו את גילויי האנטישמיות הקשים של המעצמה הסובייטית, הוא אטם את אוזניו ואת לבו לדבריהם, תקף אותם על אי הבנתם והמשיך לדבוק בדרכו. הוא הדין, בדבקותו, גם אחרי השואה, בהקמת מדינה דו-לאומית, יהודית ערבית, ובהתנגדותו התקיפה לדרכו של ב"ג שחתר להקמת מדינה יהודית ריבונית מיד, גם במחיר חלוקת הארץ. גם התנגדותו לעליה המונית, רחבה, כוללת ומיידית ודבקותו בגישה של עליה סלקטיבית והדרגתית, לא השתנה במאומה בעקבות השואה.

 

לאורך כל דרכו, העמיד יערי על ראש שמחתו, מעל הכל, מעל האינטרס של היישוב, מעל האינטרס הציוני, מעל האינטרסים של העם היהודי - את האינטרס התנועתי. הוא אפילו לא ניסה להסוות ולייפות זאת. כך נהג אפילו בימים הקשים של השואה ואחריה. כל עניינו היה רק בכוחה, בעצמאותה ובאחדותה של תנועת "השומר הצעיר". לכן, הוא דחה מכל וכל את גישתם של אבא קובנר וחבריו, מורדי הגטאות והפרטיזנים, שחתרו לברית של הזרמים הציונים מיד אחרי השואה, והתנגד בתוקף גם לתוכניות מצומצמות יותר של אחדות בקרב התנועות הפועליות. היה זה קו עקבי בדרכו של יערי, שגם לקחי השואה לא שינו אותה במאומה.

 

אך צורם מכל היה יחסו המתנכר והמתנשא לחניכיו באירופה, בשואה ואחריה. גם באותם ימים, יערי תבע מחניכיו לסור ללא סייג למרותו, ולא היה מוכן לקבל את כל טענה שאין הוא מסוגל להבין כראוי את הסיטואציה הנוראית בה הם פועלים. הוא הטיף להם, הוא גער בהם, הוא הכתיב להם דרכי התנהגות, הוא שיגר להם פקודות והוא לא שעה לרמזים המהוססים שלהם... שמא דברים שרואים מווילנא לא ממש רואים מרחביה (עמ' 212-214). ותמיד המסרים שלו והגישות שלו נבעו מסוגיית העל שהעסיקה אותו – טובת התנועה. וטובת התנועה, בין השאר, הייתה הקולקטיביות הרעיונית, שמשמעה כפיפות מוחלטת ל"הנהגה ההיסטורית", כלומר ליערי עצמו.

 

 וכאשר נודע ליערי שבמכתבים פרטיים התלוננו חברי התנועה בווילנא על הביקורת שלו, וסיפרו עד כמה הם נפגעו מהערכותיו, הוא הסביר להם: "הורגלתי במשך עשרות בשנים לדבר עם התנועה דברים גלויים ולפעמים בוטים... מתוך הנחה שהשותפות העמוקה בינינו נותנת כוח עומס מספיק לשאת דברי ביקורת מתוך כנות ואמון וללא אמביציה נפגעת... בכל תנועה מרכסיסטית ומהפכנית ניתנו הוראות תוך גילוי לב, לפעמים אכזרי למדי, והביקורת הזאת הייתה כרוח מרעננת" (ע' 214). כמובן, שכוונתו לביקורת שלו, ממרחביה, עליהם - בווילנא. כפי שמדגישה חלמיש "זו הייתה דרישה חד-סטרית: היא הופנתה אל המתלוננים ולא חלה על התנהגותו שלו" (שם).

 

אותה אטימות גילה יערי גם כלפי הניצולים, לאחר השואה. כאשר נפגש עם הפרטיזנים, חברי תנועתו, הדגיש שחרף הערכתו למאבקם, הגבורה האמיתית היא בחיי הקיבוץ היומיומיים: "אולי קל יותר למות פעם אחת מות גיבורים מאשר לחיות חיי גבורה לאורך ימים... כיצד למות מת גיבורים – יש ויש לנו מה ללמוד מכם, אולם כיצד לחיות חיי גבורה, הניחו לנו, במטותא, להורות לכם לקח" (ע' 284). כאן, חלמיש עצמה ביקשה רשות לחוות דעה. "היש מקרה, שבו מותר לביוגרף לחוות דעה? 'להתווכח עם גיבור הביוגרפיה?" היא מכנה את דבריו כמשדרים "אטימות רגשית, וניכר ניסיון לגמד את גבורתם של השומעים שחזרו מן הגהנום ולצקת בהם את הסמכות של ההנהגה הוותיקה" (שם). היא מדגישה שלא היה מדובר בפליטת פה רטורית, אלא הוא העלה את הדברים על הכתב ופרסם אותם בקובץ נאומיו כעבור כשנה וחצי. חלמיש מגדירה את דבריו כ"התנשאות".

***

חלמיש היטיבה להסביר את התנהגותו כלפי הניצולים: "ברור אפוא, שיערי, כמי שהיה מזה כעשרים שנה המנהיג הבלתי מעורער של השומר הצעיר, חשש מפני ה'ערך המוסף' של יוקרה וסמכות שרכשו החברים מ'שם' בשנות המלחמה וממנהיגותם שצמחה מימי המסה" (ע' 288). מה שחלמיש לא ידעה להסביר, זאת תגובתם של הניצולים. מדוע לא התמרדו? מדוע המשיכו לקבל את מנהיגותו, ללא עוררין? איך זה אותם צעירים, שידעו לקרוא תגר על כל מכשול, אותה אקטיבה צעירה שהנהיגה את התנועה במחתרת ובמרד, כופפה גווה וראשה והתיישרה אחרי מנהיגותו של יערי?

 

איך מנהיג דגול, נחוש וכריזמטי, כמו אבא קובנר, שהשקפת עולמו בכל דבר ועניין היא כמעט היפוכה של השקפת עולמו של מאיר יערי, לא העז להתייצב מולו, אלא קיבל את מנהיגותו וראה בו את אביו הרוחני? כאשר קראתי את הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת "מעבר לגשמי", לא מצאתי תשובה לחידה הזאת. גם הביוגרפיה של יערי, לא פתרה את החידה.

 

אביבה חלמיש הבטיחה שהביוגרפיה שכתבה "תפצח את חידת מנהיגותו". אולם הביוגרפיה רק העצימה את החידה. איך ציבור שלם קיבל ללא עוררין וללא פקפוק את מנהיגותו? איך המוני חניכיו התיישרו עם עמדותיו, גם כאשר היו מנוגדות לתחושותיהם הבסיסיות? אילו ניחן יערי בכישרון רטורי נדיר, בקסם אישי שופע, במראה חיצוני מושך, ניתן היה, אולי, להסביר את חידת הכריזמה. אך כפי שעולה הדבר מן הספר, יערי לא ניחן בכך, רחוק מכך. אז כיצד ניתן להסביר את חידת מנהיגותו?

 

הסבר אחד שמנפיקה חלמיש, פעמים אחדות בספר, היא רצון הברזל שלו להנהיג. לעתים קשה לעמוד מול נחישות כזו. הסבר אחר, הוא כוחו הגדול ב"אחד על אחד". אין לזלזל ביכולת ההשפעה של אדם בשיחות בארבע עיניים, אך אין בכך כדי להסביר הנהגת תנועה של רבבות.

***

בצמרת "השומר הצעיר" דווקא הייתה דמות כריזמטית, שניחנה בכושר רטורי נדיר, בקסם אישי שופע, במראה חיצוני מושך – יעקב חזן. חלמיש לא מילאה גם את הבטחתה שהספר יפתור את חידת השותפות יצאת הדופן בין שני העמיתים ל"הנהגה ההיסטורית". גם כאשר קראתי את הביוגרפיה של חזן, מאת זאב צחור - "חזן - תנועת חיים", שאלתי את עצמי מדוע חזן ויתר תדיר על הבכורה וקיבל את מנהיגותו של יערי ואת מעמדו כמספר שתיים ב"הנהגה ההיסטורית". גם הביוגרפיה הזאת לא נתנה מענה לחידה.

 

יש לקוות שחלקה השני של הביוגרפיה תספק מענה לשתי החידות הללו.

 

חרף כל הביקורת הזאת, אי אפשר לקחת מיערי את תרומתו הגדולה למפעל הציוני. טביעות אצבעותיו של יערי בתולדות הציונות, היישוב והמדינה, הן בראש ובראשונה 85 קיבוצי הקיבוץ הארצי, שעיצבו את פני המדינה ואת גבולותיה, היו מופת להגשמה חלוצית של רעיונות חברתיים נשגבים והיו בסיס לתרומה אדירה למדינת ישראל - בביטחון, בקליטת עליה, בחינוך ובכלכלה.

 

גם טעויותיו האדירות - והרי כל דרכו הפוליטית הייתה טעות אחת גדולה, אי הבנה מוחלטת של המציאות, אינה יכולה לקחת ממנו את תרומתו. גם אופיו הרודני, כפי שבא לידי ביטוי בדרך שבה הנהיג את תנועתו, אינו יכול להשכיח את הישגיו.

 

והחידה... החידה נותרה בלתי פתורה.

 

אביבה חלמיש: מאיר יערי - ביוגרפיה קיבוצית, חמישים השנים הראשונות 1897-1947, הוצאת עם עובד / ספריית אופקים, תל אביב 2009, 408 עמ'

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
14/3/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו