עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / האחד שהרחיק ראות

שיתופי - חדשני / האחד שהרחיק ראות

מאת אורי הייטנר, 22/2/2010

 

תכניתו של יגאל אלון נעה בין המחויבות למימוש זכותנו על הארץ, שבלעדיה אין לנו זכות לשבת בכל מקום שהוא בארץ, לבין המחויבות שלנו למדינה בעלת צביון יהודי ברור

 

מזה ארבעים ושלוש שנים, קרועה החברה הישראלית בוויכוח על "השטחים". "האם אתה בעד או נגד ההתנחלות בשטחים?... האם אתה בעד החזרת השטחים?" שאלות אלו הן שאלות יסוד של כל ילד שמתחיל לגלות עניין בפוליטיקה. השטחים. בה"א הידיעה. 

 

השטחים - זו שגרת הלשון בציבוריות הישראלית, אולם המדיניות הישראלית תמיד התנגדה לה"א הידיעה הזו. מאז 67' קיימת מחלוקת בין ישראל למדינות ערב, סביב הנוסח של החלטת מועצת הביטחון 242. בעוד הגרסה האנגלית מדברת על נסיגה משטחים, הגרסה הצרפתית מדברת על נסיגה מהשטחים. ה"א הידיעה הזו היא סלע המחלוקת של הוויכוח הפרשני, ולא בכדי - המדיניות המסורתית של מדינת ישראל מבחינה בין חלקים שונים של השטחים, מצדדת בנסיגה מחלקם ומתנגדת לנסיגה משטחים אחרים.

 

ובכל זאת, דומה שהוויכוח הפוליטי והציבורי בדור האחרון, הוא בין שתי הגרסאות של גישת ה"אף שעל". גישת "הכל" - לא לסגת מאף שעל וגישת ה"לא כלום", לא להשאיר בידי ישראל אף שעל. שתי הגישות הללו פשטניות, רדודות ומתעלמות מהמורכבות הרבה של הסוגיה.

***

מי שהבין עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים את מורכבות הסיטואציה שיצרה המלחמה, היה יגאל אלון, שהשבוע אנו מציינים 30 שנים למותו. כבר ביום הרביעי של המלחמה ניסח את עקרונות תכניתו - תכנית אלון, אותה הגיש לראש הממשלה שבועיים לאחר שוך הקרבות. עוד בעיצומם של הקרבות, גיבש אלון את התפיסה בה דגל, בשינויים והתאמות, עד יומו האחרון, 13 שנים מאוחר יותר. כבר אז, עיצב אלון את התכנית מרחיקת הראות, הריאלית ביותר והנועזת ביותר שעוצבה עד היום; התכנית הנכונה ביותר גם לסיטואציה בה אנו נמצאים היום.

 

תכנית אלון מציעה פשרה טריטוריאלית בין ישראל לפלסטינים, על בסיס דמוגרפי. ההבחנה העיקרית בין סוגי השטחים, היא הדמוגרפיה. יגאל אלון, המצביא הדגול של מלחמת השחרור, שכאב את העובדה שישראל לא שיחררה את כל א"י המערבית עד הירדן וראה בכך בכייה לדורות; האיש שדגל בערכי שלמות הארץ שהיו המסד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, חינך והטיף לרעיון זה - דווקא הוא הציע, בשיא האופוריה של המלחמה, את חלוקתה של ארץ ישראל, למורת רוחם של רבים מחבריו.

 

מה גרם למהפך הזה בעמדותיו של אלון? האם הנץ היה ליונה?

 

***

במלחמת השחרור, השטחים ששחררה ישראל התרוקנו מתושביהם הערבים. אלון סבר, בצדק, שמן הראוי לשחרר את יהודה, שומרון ועזה, בדיוק כפי שסבר שיש לשחרר את הנגב והגליל, מתוך הבנה שלא יישארו בהם כמעט ערבים, ולא תהיה בהם סכנה לאופייה היהודי של המדינה. מלחמת ששת הימים הסתיימה באופן שונה לחלוטין - רובם המכריע של הפלסטינים ביש"ע נשארו במקומם. במציאות הזאת הבין אלון שמימוש חזון שלמות הארץ, מסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולכן הזדרז להתאים את האידיאולוגיה שלו למציאות, והציע את חלוקת הארץ.

 

השינוי בתפיסתו של אלון, היה שינוי פרגמאטי, שנבע מהמציאות החדשה, אך לא שינוי ערכי. אלון היה רחוק ת"ק פרסה מהגישות הרווחות היום ב"שמאל" הישראלי, הבזות לזכותנו על הארץ ורואות בכך, במקרה הטוב, סוגיה שאינה רלוונטית לשאלת עיצוב הגבולות.

 

יגאל אלון, בהציגו את תכניתו לפשרה טריטוריאלית, ובכל הזדמנות עד יום מותו, הציג את זכותנו על הארץ כיסוד הראשון והראשי של תכניתו. בנאום פרוגרמטי שנשא במועצת הקבה"מ ב-1973 הציג אלון את חמשת העקרונות שבבסיס המדיניות שעל ישראל לאמץ. הראשון שבהם היה "הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על א"י, הן הבסיס המוסרי". רק אח"כ הציג את ארבעת העקרונות הנוספים: "ב. גבולות בני הגנה, בכוחותינו - הם הבסיס האסטרטגי. ג. חברה דמוקרטית, מבחינה מדינית, חברתית ותרבותית - היא הבסיס הסוציאלי. ד. תהיה זו מדינה יהודית מובהקת ובה מיעוט ערבי, שווה זכויות מבחינה לאומית. ה. עלינו לכונן מפה שיהיה בה משום התחשבות בזולת ומשום פשרה סבירה מבחינה מדינית".

 

אלון לא ראה סתירה בין אמונתו היוקדת בזכותנו על כל ארץ ישראל, לבין נכונות לפשרה טריטוריאלית, לנוכח המציאות הדמוגרפית. במאמר "אסטרטגיה של שלום" שכתב ב-1973, שב והדגיש שהשיקול הראשון המנחה אותו הוא הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על א"י כבסיס המוסרי לכל מדיניות. אך הוא גם הדגיש ש"זכויות היסטוריות, גם אם הן כשלעצמן בסיס מוסרי איתן, אינן יכולות להנחותנו ולחייבנו בקביעת המדיניות האקטואלית בכל הנוגע למפת העתיד... בצדק חינכנו במשך דורות על עקרון שלמות הארץ, אך עלינו לזכור ששמירתו ללא סייג פירושה קיומו של מיעוט ערבי שכמותו תהפוך אותו לאיכות חדשה".

***

תכניתו של אלון נעה בין המחויבות למימוש זכותנו על הארץ, שבלעדיה אין לנו זכות לשבת בכל מקום שהוא בארץ, לבין המחויבות שלנו למדינה בעלת צביון יהודי ברור. אלון הבין היטב, שמדינה דמוקרטית אינה יכולה לספח שטחים מבלי להעניק אזרחות לכל התושבים החיים בהם. לכן הציע לוותר על השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלסטינים, אך התנגד בכל תוקף לוויתור על שטחי א"י שאינם מאוכלסים בצפיפות. לוז תכניתו לפשרה טריטוריאלית, אינה הנסיגה מחלק מהשטחים, אלא דווקא קביעת השטחים מהם אסור לזוז בשום אופן, אותם יש ליישב באופן מאסיבי ושעליהם יש להחיל את ריבונות ישראל. כך הוא ראה את בקעת הירדן, את צפון ים המלח, את הר חברון ואת רצועת עזה. במרבית השטחים הללו אין פלסטינים. בהר חברון מדובר רק ב-80,000 פלסטינים, שאלון סבר שיש להעניק להם אזרחות, כיוון שמדובר במספר קטן יחסית, אך באזור חיוני מבחינה לאומית והיסטורית. לגבי רצועת עזה, סבר אלון שיש לספחה, אך רק לאחר שהפליטים הפלסטינים שהם רוב תושביה, ייושבו במקום אחר. אני מרשה לעצמי להעריך, שלנוכח העובדה שהרעיון של העברת הפליטים התברר כבלתי מציאותי, אלון היה מצדד מאוחר יותר בנסיגה ממרבית שטח רצועה עזה. באשר לירושלים - כאן ראה אלון את הזכות ההיסטורית כשיקול היחיד הרלוונטי, העומד מעל השיקול הדמוגרפי. "ירושלים רבתי", כתב במאמרו הנ"ל, "כששכונות עבריות ותיקות וחדשות סביב לה, חייבת, כמובן, להישאר מאוחדת תחת הריבונות הישראלית כאשר זכויות כל תושביה ואמונותיהם השונות, מובטחות בתכלית. ירושלים לא הייתה מעולם בירה ערבית, בכל תולדותיה לא הייתה מרכז לאומי לערבים. היא לא מילאה מעולם אצל שום אומה ודת את המקום שהיא ממלאה בלאומיות היהודית, בתולדותיו, באמונתו ובמורשתו הרוחנית של העם היהודי".

***

טענתי שלוז תכניתו לא הייתה הנסיגה אלא דווקא ההתנגדות לנסיגה מן השטחים החיוניים, מבוססת אף היא על דבריו. בהציגו את תכנית אלון, הוא הציג ארבע אלטרנטיבות: כינון שלמות א"י המערבית, א"י שלמה תוך הענקת זכויות אזרחיות מלאות לתושבים, נסיגה משטחי הגדה למעט ירושלים, והצעתו – הפשרה הטריטוריאלית. את החלופה של נסיגה מלאה הגדיר אלון "הגרועה מכולן". בנאום בפני מרכז הקבה"מ בנובמבר 1967 הוא אמר: "אילו הבריה הייתה א"י השלמה, תוך קבלת כל האוכלוסייה, לרבות הסכנה הדמוגרפית שבה, או החזרת חלק הארץ לממלכת עבר הירדן, אני מעדיף א"י שלמה, על הסכנות הדמוגרפיות שלה". אולם גדולתו של אלון, הייתה שלא קיבל את הברירה הדיכוטומית בין שתי האפשרויות הללו, אלא עיצב דרך שלישית, ריאלית מהאחרות.

 

כאשר הציע אלון את תכניתו ב-67', הוא דגל במתן אוטונומיה לפלסטינים. עם הזמן, הבין אלון שהדבר אינו ריאלי. כבר בשלהי שנת 70', במכתב לגולדה מאיר, בו שב והציג את תכניתו, לא חזר על הצעתו לאוטונומיה, אלא דיבר על פירוז השטחים שישראל תצא מהם. המשתמע מכך, הוא נכונות לריבונות זרה בשטחים הללו. ככל שהגיע להכרה זו, כך החל להדגיש את הצורך בהחלת הריבונות המשפטית של ישראל על השטחים שיישארו בידיה, כפי שתבע באותו מכתב, ולא רק את השליטה עליהם, כפי שגרס קודם לכן. עמדתו בסוגית הפתרון הראוי לאזורים הפלסטינים השתנתה, אך העיקרון נשאר – אי שליטה על שטחים מאוכלסים בפלסטינים ואי ויתור על שטחים ריקים מפלסטינים. העיקרון היה ריבונות על מקסימום שטחי א"י אך על מינימום פלסטינים. עיקרון זה קדם אפילו לשיקולים הביטחוניים, ולכן הציע לעגן את הירדן כגבולה בן ההגנה של ישראל, תוך נכונות לסגת מגב ההר המאוכלס בפלסטינים, אף שמבחינה ביטחונית נטו, היתרון הטופוגרפי של השליטה על ההר גדול יותר. אלון הבין, שהמשמעות הביטחונית של הדמוגרפיה גדולה יותר משל הטופוגרפיה.

***

אלון היה איש התיישבות, שהאמין בכל לבו ברעיון ההתיישבות ודחף בכל מאודו את ההתיישבות באזורים אותם הכליל בגבולות תכניתו, כמו הגולן, בקעת הירדן וירושלים (את דירת השרד שלו קבע ברובע היהודי בירושלים). מיד בתום המלחמה קרא אלון לתנופת התיישבות רבתי. "האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד", אמר במועצת הקבה"מ שהתכנסה בקוניטרה. "יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים - אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים - הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים". יש להדגיש שאלון הקפיד להדגיש את הסלקטיביות של בחירת השטחים להתיישבות. דווקא בשל עמדתו העקרונית שאין להזיז יישובים, הוא התנגד בתוקף להתיישבות באזורים מהם יש לצאת, ולכן התנגד בחריפות ל"פשרת קדום" שבה הסכימו רבין ופרס להקמת אלון מורה.

 

גישתו של אלון, לפיה שטחי א"י שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים צריכים להיות ישראליים, הייתה בסיס עמדתו בסוגיית הגולן. אלון סבר שהגולן חייב להישאר בידי ישראל בשל זכותנו ההיסטורית עליו ובשל חיוניותו הביטחונית. במועצת הקבה"מ בקונייטרה אמר אלון: "רמה"ג שאנו נמצאים בה עתה, הייתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא הייתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן". אלון תבע לספח את הגולן וביוני 73' הסביר ש"שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי המדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות".

 

***

נכונותו של אלון לחלק את א"י, לא התקבלה על דעת כמה מחבריו הקרובים ביותר בקבה"מ. אלון נהג להתריס כלפיהם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". היום, מעטים יחלקו על קביעתו זו של אלון.

 

אניטה שפירא, הביוגרפית של יגאל אלון, קטעה את הביוגרפיה שלו באמצע. לאחר תאור מרתק של חייו עד תום מלחמת השחרור, עצרה את סיפור חייו באופן תמוה, מתוך גישה מוזרה לפיה חלקו השני של חייו היה בלתי רלוונטי. אכן, יגאל אלון, שהאתיקה הפוליטית שלו לא התבססה על מרפקנות, לא הגיע לראשות הממשלה (הוא נפטר סמוך להתמודדות עם פרס על ראשות מפלגת העבודה), אך הוא היה מדינאי דגול, שהגביה עוף והרחיק ראות יותר מכל מנהיגי ישראל, והציע כבר ב-67' את התכנית הטובה ביותר והרלוונטית ביותר (תוך התייחסות לשינויים הדמוגרפיים שחלו עם השנים בשטח) עד היום.

 

אילו היה ראש הממשלה והיה מיישם את תכניתו על כל חלקיה, מצבה של מדינת ישראל היום היה טוב לאין שיעור מכפי שהוא היום.

 
למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
22/2/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו