עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לקחם של סרבני הפשרה

לקחם של סרבני הפשרה

מאת אודי מנור, 21/2/2010

 

מי ייתן ופרשיית חנתון שבאה לסופה כפי שבאה - תשמש כנקודת מוצא לחזרה בתשובה של נוער הגבעות היקר שלנו

 

אפתח בגילוי נאות.

אינני יודע את כל הפרטים. כלומר קל יהיה לתקוף אותי בטענה הרגילה מהסוג של 'תבדוק מה שאתה אומר לפני שאתה מדבר' וכו'.

 

זה תמיד נכון, וגם במקרה הזה, אבל מה שברור הוא זה שבחנתון יש קונפליקט בין שתי קהילות, או שתי קבוצות, ואת הקונפליקט הזה מותר ואפילו צריך לתאר כקונפליקט בין שתי תפיסות עולם.

 

לצורך הענין נכנה את האחת 'מפריטנית' ואת השנייה 'שיתופית'.

 

לצד השאלה שהתשובה עליה כרוכה בלימוד מדוקדק של כל הפרטים, מי עשה מה למי ומי התחיל ומה ניתן היה לעשות ולא נעשה ומי טעה ומי דחה על הסף הצעות פשרה ומי בכלל צודק בגדול ומי קרוב יותר להגשמת הציונות וכן הלאה [שאלות שניתן וצריך לתת עליהן תשובות, אבל לא כרגע], עומדת שאלת השאלות של עולמנו האנושי: איך מקבלים החלטות ומה עושים אחרי שההחלטה התקבלה.

 

ואם יש לי ביקורת על נערי גבעות מכל סוג וצבע, היא בדיוק בנקודה הזו.

 

כי נערי גבעות מכל הסוגים, מוכנים לדבר על המציאות ולחנך ביחס אליה, עד לנקודה שבה המציאות החיצונית להם מתערבת חזרה במציאות הפנימית שלהם, וכפי שבוודאי מובן מאליו שיקרה לאור יחסי הכוחות בין הרוב לבין המיעוט, הם מפסידים.

 

נערי הגבעות יודעים אולי יותר מכל גורם אחר, כיצד פועלת המציאות. הם מדברים עליה, מכינים חומרי לימוד, טקסטים, הפעלות, הם בונים מושגים, הם יודעים לחנך ולהסביר מה רע במציאות החיצונית וכיצד היא אמורה לפעול ומה היה קורה אילו כולם היו חושבים כמוהם וכן הלאה וכן הלאה.

 

עד לנקודה בה הם מגלים שמה שהם אמרו על המציאות ממשיך להיות נכון למרות שהמציאות, מה לעשות, ממשיכה בשלה. אולי שונה, אבל רק בקצת.

 

ובנקודה הזו עומדות מולם שתי דרכים, ובהיותם נערי גבעות מחויבים לגבעות ולא למציאות, הם תמיד בוחרים בדרך המרחיקה אותם עוד יותר מהמציאות החיצונית והמגונה.

***

דרך אחת היא להבין שיש גבול לכל דבר. במקרה הזה, קונפליקט יכול להמשך שנה ושנתיים ושלוש וארבע וחמש, ולעבור ב-15 תחנות ממלכתיות, מבית משפט השלום ועד לעליון, ממשרד הביטחון ועד למחוז הקבוצים, מ"הדף הירוק" ועד לידיעות אחרונות, מהדשא הפרטי של שרה בממשלה ועד לצמתים. אבל בסופו של דבר מתקבלת לגביו הכרעה. ואת ההכרעה יש לקבל, ולהמשיך הלאה. ולהמשיך הלאה אין פירושו בהכרח להתקפל, אלא לראות מה בכל זאת אפשר לעשות במציאות, ביחס לאפשרויות שנותרו פתוחות ולא ביחס לאלו שנסגרו כבר. כי תמיד יש עוד אפשרויות. תמיד.

 

לגופו של מקרה: כשם שאפשר היה לחלק את חנתון בין שתי הקהילות/ דרכים/ השקפות, אופציה שנסגרה בשל סרבנות, כך אפשר לחפש שטח אחר בגליל ולהקים שם התיישבות, או להצטרף לאחת קיימת ולחזקה, או ללכת דרומה. כך או כך, זו דרך הפשרה, ולדרך הזו - כמו לכל דרך - יש יתרונות וחסרונות, ואלו, היתרונות והחסרונות, מחליפים ביניהם מקום באופן אשר ללא ספק יעצבן את מי שבוחר - כמו נוער הגבעות - בדרך השנייה.

 

למשל, אם בחרתי את דרך הפשרה, היתרון הוא שאני ממשיך להתקיים ולקיים ישוב וקהילה שיתופית. החיסרון הוא שעובדת קיומה של קהילה שיתופית שהוקמה לאחר פשרה, תהיה תלויה מעל ראשי ככתם חינוכי מביך. והיפוכו של דבר, עובדת קיומה של קהילה שיתופית שהוקמה לאחר פשרה, תוכל לשמש סמל ומופת חינוכיים לאפשרות של חיים ערכיים על בסיס של פשרה. הצרה הצרורה היא ששני הדברים מתקיימים יחדיו, ושניהם הם צדדים של אמת אחת.

 

***

הדרך השניה היא לדחות כל סוג של גבול ולהציגו כמשקף את 'ההיגיון הניאו-ליברלי' אם לנקוט מטבע לשון מוכרת במחוזותינו הטהורים. כי עם מי אני מציע להתפשר?? עם הרפורמים המפריטנים; עם התנועה הקיבוצית המפורקת; עם נציגי 'העבודה' בעיניים; עם הזרם השיתופי שהוא לא זרם ובקושי שיתופי; עם רשם האגודות המייצג כידוע את האינטרסים של 'ההון הגדול' [הכולל, כזכור, לא עלינו, את נוחי דנקנר],וכן הלאה וכן הלאה.

 

הרדיקליזם הזה הוא בבחינת win-win כביכול. אם אצעק, אהפוך שולחנות, אקלל את הקפיטליסטים ועושי דברם, אפגין ללא אישור וללא התחשבות אזרחית מינימאלית מול ביתה של סגנית השר, שהיא במקרה גם חברת קיבוץ, וכן הלאה וכן הלאה, ובסוף אקבל את שלי, הרווחתי. win. ואם כל הרעש שאעשה לא יועיל, והפור ייפול, וצווי הפינוי יופעלו, ולמרות שארביץ לשוטרים ואירק על המפנים וכן הלאה וכן הלאה, אאלץ לעזוב את ביתי בחנתון, הנה לפחות יהיה לי את מי להאשים ב'בגידה בציונות' וב'הפניית גב לערכים עליהם גדלנו', וכן הלאה. כלומר, למרות שבפועל הפסדתי הכל, הנה נשארתי צודק. צודק באופן מוחלט. כמו אז – אמנם להבדיל ובכל זאת [כי זה המיתוס המכונן] - בבית הזכוכית. גם כאן נרשם win.

***

למיטב הבנתי והיכרותי, הדרך השנייה היא הדרך בא החליטה לצעוד תנועת הבוגרים של הנוער העובד, ובעקבותיה למיטב ידיעתי [ואוי כמה שאני מקווה שאני טועה!!!] תנועות הבוגרים האחרות. עצוב. עצוב מאד. עצוב לפחות שלוש פעמים.

 

פעם אחת כי מדובר באנשים טובים מאד. נוער הגבעות הוא קודם כל נוער איכותי מכל בחינה שהיא, כמעט. כמעט, כי חסר לו השימוש הקבוע והשיטתי בשכל הישר. השכל הישר הוא לא חלק מתכנית ההכשרה שלו. וזה מובן. השכל הישר מוביל בהכרח לנתיבים של פשרה ושל חיפוש שותפים-לא-מושלמים.

 

פעם שנייה, כי אנשים טובים מאד בעולם שמחוץ לתנועות הבוגרים, מסיבות מובנות לכשעצמן, ולמרות שהכתובת על הקיר לא מהיום ולא מאתמול ולא ממקרה חנתון, לא רק שלא אוזרים אומץ ואומרים דברי-אוהב-נוקבים, שמטרתם בירור ולימוד ושיחה [שיחה, לא מונולוג צדקני ודעתני] אלא אף נותנים לתופעה רוח גב שיטתית ועקבית, אם מהשולחן החשוב של אגף המשימות ואם מהחדר המתכווץ והולך של הזרם השיתופי. איך אמר מי שאמר? ככה לא בונים חומה. בנייה מחייבת אמת. אמת היסטורית, אמת חברתית, אמת פוליטית, אמת חינוכית. האם הם לא יודעים את זה? בוודאי שכן. אבל נוח יותר לנפנף בסמל של תנועות הבוגרים. ועם סמלים לא מקיימים שיחות.

 

ופעם שלישית כי הדרך השנייה לא הייתה, לא יכולה הייתה להיות ולא תוכל אף פעם להיות דרכה של הציונות בכלל ושל הציונות הסוציאליסטית בפרט. דרכן של אלו הייתה תמיד, ותמיד תהיה, הדרך הראשונה, הדרך של הפשרה, הדרך של קבלת השותף-הלא-מושלם כשותף, למרות שאיננו מושלם. כי השותף הלא-מושלם הוא לא 'רק' לא מושלם בעולמו הערכי, אלא גם בדרכי הפעולה שלו. כלכלה, פוליטיקה ושאר ירקות.

 

***

מה הלאה?

תורתנו הקדושה לימדה אותנו שתמיד, אבל תמיד עומדות בפנינו שתי דרכים. מי ייתן ופרשיית חנתון שבאה לסופה כפי שבאה - והיא באה לסופה ואת זה צריך להבין ואם זה לא יובן בשכל הישר זה יובן בדרכים אחרות - תשמש כנקודת מוצא לחזרה בתשובה של נוער הגבעות היקר שלנו.

 

למאמרים של אודי מנור
נכתב בתאריך
21/2/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו