עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פעם למעלה ופעם למטה

פעם למעלה ופעם למטה

מאת אבישי גרוסמן, 9/2/2010

 

האם מי שנמצא "על הסוס" מסוגל להבין את הרגשת חברו, המוטל במקום שאולי הוא עצמו שכב בו לפני שנים אחדות

 

"הייתי מתה לחזור ולחיות בקיבוץ של פעם", הטיחה בפני תומכת שינוי דיפרנציאלי בקיבוצנו. "אבל לצערי", המשיכה ואמרה, "אנחנו כבר לא קיבוץ". מחשבותיי נשתלשלו אל עברנו המשותף, והתמונה שעלתה בראשי הבהיקה ודקרה את עיני. קשיים אישיים, אטימות ליבם של מוסדות כלכליים - חברו יחדיו כדי להציב בפני המזכירות שאלה קובעת גורלות. והפתרון נמצא. המזכירות החליטה לחרוג מכול נורמה מקובלת, ליצור תקדים המגרה את יצר החריגות המפעם ברבים מאתנו, להקשות על עצמה ברצונה לנהל את המערכת הקיבוצית, כדי לתת פתרון נקודתי לצורך המיוחד שעלה לפניה.

***

במהלך השנים הוטחה לא מעט ביקורת במקבלי ההחלטות שיצרו את התקדים שאפשר למשפחה של הדוברת להמשיך ולקיים חיי משפחה יציבים במסגרת קיבוצנו. ספגנו ושתקנו. והשנים שחלפו לא שינו את דעת אלה שקיבלו את ההחלטה, זאת שסייעה למשפחה ובו-זמנית יצרה את התקדים המזמין חריגות נוספות.

 

האם מקבלי ההחלטות של אז מייצגים יותר קיבוץ, או פיחות בערכו? האם בתנועה על הרצף, שבין התייחסות לצרכים ייחודיים של פרטים במערכת לבין השמירה על גבולות מגרש קשיחים, הגזמנו והפרנו את האיזון העדין בין שני צידי המשוואה? סבורני שלא.

***

רבים, ואני בתוכם, חושבים שהקיבוץ השיתופי של היום הוא הרבה יותר אנושי, הרבה יותר מתחשב בצרכים הייחודיים של כול הפרטים החיים בתוכו. וטוב שכך. אבל החברה, שלמען שמירה על שלימות משפחתה פעלה המזכירות כפי שפעלה, חושבת אחרת. לדעתה, אנחנו כבר לא קיבוץ.

 

אני שואל את עצמי, האם הייתה חברתנו רוצה לחזור לדפוסים הקשיחים, לגבולות הברורים שאפיינו את קיבוצנו בעבר? ספק רב. אלא, שבעולמה הפנימי המדומיין, שעוצב במשך עשרות שנים, קיבוץ הוא סדר, בהירות, הליכה בסך, מינימום חריגות ומקסימום אחידות. לצערי, ספק רב אם ניתן לשנות דפוסי מחשבה והרגשה על ידי הסברים הגיוניים. ולכן, רבים מאתנו נידונים לתחושה של תסכול מתמשך הנובע מהפער שבין העולם הרצוי המדומיין לבין הרצונות הנקודתיים של כול אחד מאתנו.

 

***

"אוכל נהדר מגישים אצלנו בארוחה של ערב שבת", אמרתי כאילו לעצמי, וכיוונתי את דברי לעבר חברי שעמד מאחורי בתור ללקיחת אוכל. "אתה יודע, איזה משכורת גבוהה יש לי? אתה יודע, כמה אנשים אוכלים כאן על חשבון המשכורת הגבוהה שאני מכניס לקיבוץ?", הטיח בפני חברי ופניו הביעו נחרצות לוחמת. חיוך נבוך של בת קיבוץ שזה עתה חזרה מהצבא, ודברי ידידי הגיעו לאוזניה, פגש את עיני, ואני שתקתי. זכרתי בבהירות כואבת את מה שאני כול כך רוצה לשכוח. השינוי כבר כאן, חשבתי לעצמי, נוכח אמירתו הבוטה של חברי.

 

***

לעיתים קרובות, מי שנמצא למעלה שוכח במהירות רבה את התקופות בהן שהה בתחתית החבית ונאלץ להיעזר במוסדות הקיבוץ. נכון, נוח לנו יותר לשבת על האוכף של הסוס הדוהר מאשר להידרס על ידי פרסותיו. אלא, שלכול אדם יש שעה, לעיתים טובה ולעיתים קשה. האם נגזר עלינו לשכוח את השעה הקשה, כאשר באה עלינו שעה טובה? האם הדוהר מסוגל הבין את הרגשת חברו המוטל בצידי הדרכים, מקום אולי הוא עצמו שכב רק לפני שנים אחדות? האם חוק הטבע האנושי קובע, שנגזר עלינו לאטום את רגשותינו לגבי גורלו של האחר, מי שגורלו לא היטיב עמו?

 

קיבוץ במיטבו מכיר ומתייחס לנדנדת הגורל האנושי. פעם החבר מונף למעלה ופעם הוא מוטל למטה, כואב וסובל. האם נדע לשמור לאורך שנים על יכולת הידברות בגובה העיניים? האם נדע לקיים בתוכנו לאורך שנים את מצוות הצנע לכת? האם יהיה בכוחנו לעמוד באתגר אנושי זה לאורך שנים? שאלות נוקבות... התשובה תלויה בכול אחד מאתנו.

 

פורסם ב"במקום" מס' 12

 

למאמרים של אבישי גרוסמן
נכתב בתאריך
9/2/2010



הרשמה לניוזלטר שלנו